רביעיית רוזנדורף / נתן שחם
עם עובד, 303 עמודים
1987
"להגיש זכוכית מגדלת אל רביעיית כלי קשת בשנת 1937, בשנים שבהם החיה הנאצית טורפת את אירופה, הרי זה בפירוש הסתלקות מן המאבק... מכל הנושאים בעולם בחר לו שוטה זה לחטט בקרביה של קבוצת מוזיקאיים..." (עמוד 245)
הספר מתחיל על סיפונה של אוניה שעושה את דרכה מגרמניה לישראל בשנת 1937. הנאצים עולים לשלטון ומתחילים למרר ליהודים את החיים. הראשונים להיפגע- אנשי הרוח. ולכן, על סיפונה של האוניה פוגשים אנו את קורט רוזנדורף, כנר מהשורה הראשונה ואת אגוס לונטל, סופר. שניהם נעקרים מגרמניה האהובה ונאלצים לנסוע לארץ ישראל.
לא סתם אני משתמשת במילה "נאלצים". שניהם מחוברים לתרבות הגרמנים בכל נים בגופם, והקריעה הזאת מהארץ האהובה (למרות הדיסוננס שהקיאה אותם מתוכה) לשממה הארץ ישראלית- קשה מאוד על שניהם. החששות רבים- מה יעשו בארץ שהתרבות בה לא קיימת? לשניהם אין שום רצון להתאקלם בארץ. מבחינת שניהם זוהי תחנת עצירה בדרך חזרה לאירופה הנאורה.
בארץ, רוזנדורף מצליח להקים רביעיה קאמרית ובעצם הספר מחולק לחמישה פרקים- כל אחד מהפרקים מסופר מנקודת מבט של אחד הנגנים ברביעייה והפרק האחרון מסופר ע"י הסופר שפגש על האוניה- אגון לוונטל. כל פרק אמנם מסופר מנקודת מבט אחרת אך מתייחס לאותם האירועים (מנקודת מבט שונה) ומתקדם בעלילה (כך נוצר רצף עלילתי).
בעיני, במיוחד בפרקים הראשונים יש יותר מדי התייחסות למוזיקה עצמה, מונחים מתחום המוזיקה שמי שבור כמוני לא יודע להעריך כראוי. אך זה כמובן לא פוגם בספר. זה קצת מסרבל את הקריאה (עושה אותה פחות זורמת) אך מכניס לאווירה.
תמיד ידעתי שכשהתחילו לדבר על הקמת בית לאומי ליהודים היו רבים מהיהודים שלא התלהבו מהרעיון. היום מדברים על זה מעט מאוד, זה מאוד לא פטריוטי לדבר על כך שלא כולם היו מוכנים למות למען ארצנו ולעבד את השממה במחיר הבריאות שלהם. האנשים שהגיעו לכאן לפני קום המדינה (וגם אחריה) להפריח את השממה, התייאשו, ועזבו לארצות מפותחות יותר- מקבלים מעט מאוד סיקור (אוהד, או בכלל) בספרות. הרבה יותר "מוכר" לדבר על הציונים החלוצים שהפריחו את השממה. גם כשמדברים על שיבת ציון, האירוע המכונן של עם ישראל, אנו יודעים מבחינה עובדתית שהמיעוט החלש הגיע לארץ ומי שהסתדר מבחינה כלכלית העדיף להישאר בבבל ולשלוח לפה תרומות.
והנה, ספר שלם שמדבר על חמישה אנשים מרכזיים שלפחות שלושה מהם "מתים" להסתלק מפה. מתגעגעים לברלין/ וינה שלהם. מפחדים להירקב בתל אביב, מפחדים להוליד כאן ילדים שלא יצאו פושטקים.
לי זה גרם להבין קצת יותר למה נספו כל כך הרבה אנשים בשואה. הרי כולם ראו את עליית הנאצים, הרי בהתחלה עוד היה אפשר לברוח, אך האנשים ב-א-מ-ת היו מחוברים למקום שבו חיו. באמת אהבו את המדינה וחשבו שהחיה הנאצית או-טו-טו תסתלק. לא רצו להאמין למה שיקרה על אדמת גרמניה האהובה שלהם.
אני מצאתי בספר הזה עניין היסטורי (למרות שהוא מאוד מובלע ולא מרכזי). מסקירות אחרות שקראתי ראיתי שאנשים התחברו מאוד לדמויות העגולות לקצב העלילה. לסיכום, יש מה לקרוא ויש ממה להתרשם בספר הזה!
