היא היתה ילדה, בת 6..7...אולי 8. עבודת ההדחקה שעשתה עבדה מצוין, עד כדי שאיבדה את תחושת הזמן.
לגוף שלנו יש את הדרכים שלו להתמודד עם דברים טראומטיים.
בת יחידה ואהובה מאוד להורים גרושים. את אביה כמעט ולא ראתה, וגדלה עם אמה וסבתה.
בבניין הסמוך גר זוג שילדיהם היו קרובים בגילם לגיל האם. הילדה ואמה ביקרו את הזוג המבוגר באופן תדיר.
האירוח נעשה תמיד ברוחב לב ובאהבה רבה עד ש... יום אחד נשלחה הילדה אל הזוג כדי לבקרם.
רק הגבר המבוגר היה בבית, האשה היתה בשוק ו"היא תחזור עוד כמה דקות" - אמר האיש לילדה.
הוא הזמין אותה להישאר והילדה שחשה בטוחה בבית זה לא חשבה פעמיים. לא חשבה בכלל....
בני הזוג התנהגו אליה תמיד כאל נכדה אהובה ואהבו לפנקה.
היום היא כבר יודעת שקוראים לזה 'ניצול מיני', אבל אז, כשזה קרה, כל שידעה לאחר מעשה, כי מדובר במעשה אסור
שעשתה, כי הגבר התריע והזהיר אותה לבל תגלה דבר ממה שהיה.
אבל לילדים, כידוע, קשה מאוד לשמור סודות, וכשחזרה לביתה מיררה בבכי מהבהלה שחשה, וסיפרה....
הילדה התבגרה אך לא הניחה לבנים להתקרב אליה ולא הניחה לעצמה להתקרב אליהם.
איש לא מבין מדוע האשה היפה והמקסימה הזו לא מתקרבת לגברים. אך מוחה מבין גם מבין ומסרב לתת לה לשכוח....
לפני זמן קצר הוא נפטר וכשהאשה/ילדה שמעה זאת, עשתה את מה שלא העזה לעשות מאז.... בכתה.
היא בכתה משמחה, בכתה בהקלה, בכתה על עצמה....
*
