הסוכה האתרוג והלולב,
"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים".
חג הסוכות הוא בלי ספק החג העשיר ביותר במצות מעשיות הקשורות ישירות לחג: הסוכה והלולב מצד אחד על ריבוי פרטיהם, ומצות השמחה, מצוה מיוחדת במינה המגיעה לשיאה בשמחת התורה ביום שמיני עצרת.
כאילו שצריך משהו יוצא מגדר הרגיל אחרי המתח של הימים הנוראים. חודש תשרי עמוס כל כך בחגים ובמועדים שאנו לא כל כך שמים לב לכך שחג הסוכות המגיע אחרי יום כיפור אינו שייך לכתחילה לאותה הסדרה של זמנים מקודשים. הוא שייך לקבוצת שלושת הרגלים וכלל לא לראש השנה וליום כיפור הקודמים לו. ובכל זאת, עצם הקרבה בזמן, בלוח השנה, אומר דרשני. זאת במיוחד בגלל שלכאורה מכל המועדים והזמנים חג הסוכות אינו קשור למאורע מסויים. הוא נקרא זמן שמחתנו, כמו שפסח נקרא זמן חרותנו ושבועות זמן מתן תורתנו. אבל בפסח ובשבועות נדמה שהמציאות היא המכתיבה את מהות החג, בעוד שבסוכות, השמחה של זמן שמחתנו שייכת למצות החג ואין לה סיבה היסתורית חיצונית. מה גם שהסיבה של "כי בסוכות הושבתי" אין לה זמן מוגדר או מוגבל כדי לקבוע לחג דוקא את התאריך של החמישה עשר בחודש השביעי.
לכן נראה כי הבחינה של השמחה קשורה דוקא לענין של הכפרה ביום כיפור. ישנם דברים שאף על פי שיש להם משמעות בפני עצמם, משמעות זו אינה מתגלה כל צרכה כי אם מתוך דבר הנראה כנוגד להם.
השמחה של החג בולטת יותר מתוך האוירה של דין ומשפט של ראש השנה ויום כיפור. אבל אין השמחה הזו מובנת כלל אם לא נקדים לה את ההגדרה שזו השמחה המתאפשרת דוקא בגלל שהתשובה התקבלה ויש כאן כפרה, סליחה ומחילה במקום מה שהיה כאן חטא עון ופשע. במילים אחרות, יציאתנו מדירת הקבע של ההרגלים והנוחיות אשר לאורם מציאותנו בזה העולם נתפסת כנצחית והטעימה של הארעיות האמיתית של המציאות הזו בסוכה הן משלימות את התהליך של התשובה בבחינת תשובה מאהבה הבאה אחרי התשובה מיראה. תשובה מאהבה אשר משמעותה תשובה מתוך הזדהות עם הערכים של התורה, בעוד שתשובה מיראה משמעותה הכרת אמתתם של אותם הערכים והכנעתנו להם.
אולי נוכל מתוך כך להבין פרט אחד השייך לקבוצה השניה של מצות היום: הלולב. המצוה פותחת בפרי עץ הדר, שהוא האתרוג. הלולב עצמו הוא כפת תמרים. ובכל זאת, הלולב הוא הנותן את שמו לאגד כולו, ולא האתרוג והדבר תמוה! הרי מכל המרכיבים של הלולב, ארבעה במספר, האתרוג הוא המושלם ביותר. בכל המדרשים, הוא מסמל את הצדיק הגמור, מי שיש לו גם טעם וגם ריח, עץ פרי עושה פרי שטעם העץ וטעם הפרי שווים בו, בחינה אשר נפגשים בה לטובה העבר (העץ) והעתיד (הפרי). תורה ומעשים טובים בכפיפה אחת. לעומתו של האתרוג, כפת התמרים היא ללא ריח ואם יש לעץ פרי מתוק, הרי שלעץ עצמו אין שום טעם.
להלכה, הלולב ההדסים והערבות מאוגדים ביחד בעוד שהאתרוג צריך להשאר בנפרד. צריך לקרב אותם אחד לאחד בעת קיום המצוה אבל אין האתרוג עושה אגודה אחת עם המינים האחרים. כח הידים הוא המאחד אותו עם חבריו. שמא יש כאן רמז לכך שעל אף רצונו העז להיות "בתוך העיר" ישנה נטיה אצל הצדיק להתבודד. להתבודד כדי להתקרב יותר אל יוצרו. כדי להשיג השגות והישגים. להתבודד כדי לא להתלכלך מהקרבה היתירה עם אותם אשר לא מגיעים למדרגתו, שלא לדבר על הרשעים הגמורים דוגמת הערבה שאין לה לא טעם ולא ריח, לא תורה ולא מעשים טובים. שמא ישנה סכנה שהוא ימצא את עצמו מחוץ לאגודה של הצדיקים, הבינוניים והרשעים המרכיבים ביחד את ה"צבור", מילה אשר בה ו"ו החיבור הוא דוקא החשוב ביותר, כדוגמת הלולב בצורתו, כדי לחבר ביחד את הרשעים עם כל העם. ציבור, בכתב מלא אשר בו היחידים - יחידי סגולה - מוצאים גם את מקומם, שהרי תפקידם הוא לקרב את האחרים ובהתקרבות זו מתקרבים הם באמת ומתוך האחדות בוקעת השמחה. המצוה לשמוח היא המצוה לגרום לקיומם של תנאי השמחה.
חג שמח!