פינת המוזה

חנינה9

New member
ממעמקים קראתי לך

נערה צעירה, מלאת שמחת חיים, אהבה ותקווה, מאבדת את אהבת נעוריה. היא ממשיכה את חייה על משעול צר, נתיב בריחה אל האבדון והשכחה.
ככל שהשנים עוברות לילי, גיבורת הסיפור, הולכת ודועכת. לפיד חייה כבה עד אשר היא מגיעה אל פי התהום, לאזור האפל ביותר בנשמתה ולאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. שם, במחשכי נפשה, עולות ומתגלות לפניה דמויות מהעבר אשר מפקידות שוב את לפיד חייה בידיה ומבקשות ממנה לא לוותר ולא להרפות מאותם חיים אשר ניתנו לה.
ככל שחלומותיה הולכים ומתעצמים היא מבינה כי בורכה במתת אל, ודרכם היא לומדת להבין ולהקשיב. בזכות אותה מתנה היא מצליחה לצאת מהתופת.
לאחר שחרורה מבית החולים היא יוצאת למסע חיפוש מרתק אחר אותה אהבת נעורים שהשרישה את זרעיה בנפשה.
ספר העוסק באהבה שלא נשכחת, זוגיות, הורות
 

2nd me

New member
נגה - חלק ג

הנה חלק א
הנה חלק ב
------------------------------------------------------


"נגמרים לי הרעיונות נוגי... הבנת שעדיף להיות לסבית?"

שתיקה.

"נוגי?"

"זה לא זה..." אני מרגישה את הכתפיים שלך עולות בנשימה עמוקה. "כאילו... כן, אבל..." אני מסובבת אלייך את הראש בסקרנות מתלהבת, ופתאום נזכרת בפעם ההיא שהכרחת את אבא למרוח לך על הלחיים קצף גילוח, ואז כשהוא רץ לענות לטלפון שמתי לך אודם ועשינו פרצופים למראה שגלגלו לך את הצחוק עד המטבח.

"אל תסתכלי עליי, נו."
"נוגי, באמת? את מאוהבת בבחורה?"
"מהממ," את מאשרת בפה סגור בשקט, מושכת שוב את הכתפיים מאחורי הגב שלי, ושותה שלוק מהבירה.

"היא יודעת?"
"לא יודעת."
"מה 'זתומרת?"
"כאילו, היא יודעת שכיף לנו ביחד..." את מושכת את האף ומוסיפה "ממש טוב... ממש."
"ו...?" את לא עונה לי, רק הגב שלך רועד פתאום בדממה, והנשימה שלך משתנה. את בוכה מאחורי, אני מרגישה וכמעט שומעת, אבל את לא מרשה לי להסתובב אלייך. אני מושיטה יד ארוכה אל מאחורי גבי. האצבע שלי חודרת את הפוני שלך, נוגעת לך חצי-נגיעה במצח שמכווץ מעל לגבות, וכף היד שלי נרטטת גם היא יחד עם פנייך. לבכות את בוכה כמוני. אני מכוונת את האצבעות מטה ומתפרשת בעדינות על פני כל הלחי הקטנה שלך, אוי, אחותי הקטנה והשבורה... לבי יוצא אלייך. את מושכת את האף שוב. אני שואלת אם להביא לך עוד חצי, ואם בא לך לאכול. את מסכימה לבירה, מסרבת לאוכל, ומבקשת לחכות לי במקום להצטרף כי גם לא בא לך לשבת במקום אחר. אני עונה שאת מחליטה, ובכל זאת חוזרת עם בירה, דוריטוס, וכמה מפיות נייר.

"כבר מותר לי להסתכל עלייך?" אני שולחת לך מפית מעבר לסערת השערות הסתורות.
"לא."
"טוב," אני מתיישבת מאחורייך ועוטפת אותך בחיבוק, "ספרי לי הכל מההתחלה."

בקול שבור ומאוהב את מספרת לי עליה מבלי להזכיר את שמה. איך היא שלחה לך הודעה באתר הזה, אטרף, כשסגרת שבת, ואיך מההתחלה קצב ההודעות והפלרטוטים הזהירים הרגישו לך כמו משהו אחר. לא הצקתי, 'מה זה משהו אחר', לא ביקשתי שתסבירי... רק הקשבתי לך. סיפרת כמעט משוויצה שהיא מבוגרת ממך, שהיא מתעסקת בטיפול בבעלי חיים, וכשהיא הציעה לתת לך צב מחמד הביתה צחקתן שעות על מה אמא היתה עושה, ושזה נהיה מן קטע שלכן. בתוך המלים שלך נרגע הבכי, יבשו הדמעות, ורחוק מאיתנו בשמיים הכוכבים נצנצו נצנוצי חיזור אל האורות שעלו מהעיר.

סיפרת שכל כך התרגשת לפני שנפגשתן עד שלא הצלחת להחליט אם להתאפר או לא, ואחרי שכבר התאפרת חברה שכנעה אותך שלא צריך, והסרת הכל כשהיא כבר שלחה הודעה שהיא קרובה. לא הרשית לה לאסוף אותך מהבית, אז יצאת מהר ברגל מבלי לנעול אחרייך ואמא כעסה. סיפרת שהיא הייתה יפה כמו שיר בצרפתית וזה קצת הפחיד אותי לחשוב כמה את בוגרת ופואטית. וגם כי אמרת "היא הייתה". סיפרת על הדייט הקצר שלכן, שהיה אמור להסתכם בטיול וקפה, ורק נמשך ונמשך כי לא ידעתן שובע. כשאמרת 'לא ידענו שובע' ירדה לי גם דמעה ראשונה. פתאום הבנתי כמה גדול הרגש שאת מדברת עליו, ושאת בכלל לא קטנה יותר. סיפרת לי איך ישבתן בדשא עם הקפה, חיכית שהיא תנשק אותך, ושהיא ליטפה באצבע אחת פרח לבן ואמרה לך שאת הפרח והפרח הוא את. פתאום קצת קינאתי, כמה אהבה של שתי נשים היא מיוחדת ויפה... סיפרת איך היא נישקה אותך על העץ והרגשת פרפרים בכל מקום בגוף, איך נסעתן לראות את השקיעה בים, ואיך נסעתן אחר כך בהחלטה אימפולסיבית להרגיש את המים שלו ונשארתן לישון בחוף.

"וואו," אני מסכמת. אני מתה לשאול מה קרה אחר כך, אבל גם מתה מפחד לשמוע איך הלב שלך נסדק. אני פוחדת שתתחרטי שסיפרת לי כל כך הרבה, שהיית ישירה כל כך, כי אף פעם לא אמרת לי מילה – לא בנים ולא בנות. לא התאמנתי על זה בכלל. איך להגיב? מה את מצפה שאהיה בשבילך? את מחפשת לשחרר, או לקבל גם עצה? הקונפליקט הזה בין לדבר ולשתוק מעורר בי מעין חרדת ביצוע שקטה, אז מהמתח אני פותחת לנו את הדוריטוס. עובר רגע ארוך, לפחות ככה נדמה לי, שאת לא אומרת כלום. אולי את כן מחפשת את התגובה שלי.

"זה נשמע מקסים. באמת."

"נכון?" גוון הקול משתנה לך, אני שומעת צבעים כהים ואפלים בדיבור שלך שמתהפך פתאום, מבשר רעות. "בבוקר התעוררנו כי הפלאפון שלה צלצל. היא סיננה ושלחה הודעה. הייתי בלי שעון, אבל בדיעבד אני יודעת שהיה לי מוזר פתאום השיחה הזאת שהיא קיבלה, כי הרגשתי שממש מוקדם."

"אוקיי," אני אומרת לה, ובפנים אני מרגישה את הצונאמי מתקרב. היא הולכת להפיל אסון.

"ישר אחרי זה, היא התנהגה אחרת. הרגשתי כאילו היא מתחרטת או משהו. היא הייתה ממש קרה. היא אמרה שהיא עוד עובדת היום, ושהיא מצטערת שאי אפשר לאכול איפה שהוא ביחד אבל היא צריכה לחזור. היא שמה אותי בכביש והתעקשה לחכות איתי לאוטובוס שלי, למרות שהיה לי לא נעים ורציתי שהיא תיסע בכלל. שניה לפני שהגיע האוטובוס שאלתי אותה אם היא מתחרטת שישנו בחוץ, והיא אמרה שבכלל לא, ושאני עוגיה מתוקה, ושזה באמת רק כי היא צריכה ללכת."

"ואז מה?"
"ואז כלום. נסעתי הביתה, והיא לעבודה."

"דיברתן מאז?" אני מנסה, בזהירות תהומית, לחלץ את ההמשך. אני מרגישה את הגוף שלך מתכונן, איך בפנים את פותחת עוד ארון אחד אחרון, ומתכוננת להוציא ממנו החוצה את כל העצב. אני נדרכת ונכנסת למצב כוננות ספיגת אחות קטנה.

"זהו, לא רציתי לשלוח לה הודעה אחרי זה, כי ממש נפגעתי." כמה רגישה את... הלוואי שזה רק זה. שכאן נגמר הסיפור שלך. את לא שלחת לה, והיא לא שלחה לך. שאת רק מאוהבת.

"היא שלחה לי שהיה לה ממש מיוחד, וכתבה שאני קסם-להטוט. בהתחלה לא עניתי לה, ואחר כך שאלתי אותה הכי ישיר מה היה הקטע בבוקר. היא לא ענתה כמה שעות, ואז בערב היא שלחה לי מגילה; שהיא לא הרגישה ככה אף פעם, שהיה לה מדהים, שהיא היתה מאושרת, ושהיא ממש מצטערת ולא יודעת למה היא לא אמרה לי קודם, ושממש רע לה והיא היתה צריכה להגיד לפני," את לוקחת אוויר מלוא הריאות ומתמלאת בחיבוק שלי כמו בלון, "ושהיא נשואה."

"מה?" אני שואלת המומה, אולי לא שמעתי טוב.
"כן."

הגלים, כך נדמה, הפסיקו להישבר בעוצמה על המזח הקטן שלנו, וקצף המלח התמוסס ברחש לתוך האדוות. מימיננו שלוש ספינות משא מקשטות את קו האופק, והלילה החשוך נותר היחיד בשמיים לעטוף אותנו.
 

newgirl6

New member
וואו!!!!

סורי שאין לי מהו יותר מזה להגיב הצלחת לרתק אותי לקריאה
 

מחפשת את האומץ

New member
מנהל
אני בשוק

הלכתי לפרקים הקודמים כדי להיזכר והמשכתי.
נסחפתי ככל שקראתי וסיימתי עם פה פעור.
אשמח לעוד.
 

2nd me

New member
איזה כיף!

מודה שבינתיים זה הכל, אבל קצת עשית לי חשק להמשיך.
 

tooliteral

New member
גם לי לקח זמן לקלוט שהם אחיות


אפילו כשכבר כתבת את זה, עדיין הנחתי שזה רק דימוי, נדמה לי שזה בגלל ההקדמה, שנתנה לאחות כל כך הרבה תשומת לב, או אולי זה ההקשר וכולנו משוחדות לחפש רומן לסבי בכל חור


קריאה ממש קולחת. והתיאורים, הירח והים הם ממש כמו דמותיו נוספות, הם לא נראו מלאכותיים בכלל כפי שתיאורים יכולים להיות, הם השתלבו יפה בכל השתיקות של האחות, בתזמון מדוייק. וכשהסיפור של האחות כבר הגיע, נקרא בנשימה אחת ההשהייה עובדת יפה.

בקיצור אהבתי מאוד!
 

חנינה9

New member
לגבי הספר מאת חנינה

לספר קוראים "ממעמקים קראתי לך"
נמצא במדף ספרים אלקטרוני
https://indiebook.co.il/
ספרים חדשים
תודה ל העיניין
הספר מרתק מתחילתו עד סופו
עם למידה התפתחות ומסע אל נפש האדם.
 

Chains2

New member
חורף

יורד גשם בחוץ. גופך הערום משתקף על החלון הרטוב. בדיוק התחלפה העונה ועכשיו כבר חורף. אף פעם לא אהבתי כל כך את החורף כמו זה החורף שאת בין זרועותיי. את מביטה בי ולא מרגישה צורך לומר דבר. מבעד לנשימות שלנו שומעים את הרוח שמשתוללת בחוץ. והסערה מדגישה את החום שבחדר. כל הנוף הזה ואת מסתכלת רק עליי. הרוחות מתחזקות והדופק שלי כבר מואץ כמעט כמו הסערה שבחוץ. יכולתי להשאר ברגע הזה איתך לנצח. קצב נשימתך מתחיל לחזור לעצמו ואת כבר מסתכלת על הנוף. את מדליקה סיגריה ואני מוזגת כוס יין למרות שהשעה שש בבוקר. ובזמן שהיין האדום ממלא את הכוס אני מרגישה איך ליבי התמלא ממך. איך אהבתי אותך שנים על גבי שנים. שנים שלא היית לצידי. שנים שחייתי בלעדייך. ועכשיו, הכל מרגיש במקומו. אפילו הוילונות מוסטים באופן מדויק להפליא. ואת שלי. ובפעם הראשונה, את מתכוונת להישאר. אני חוזרת למיטה ואת מניחה את ראשך על החזה שלי. אני מחבקת אותך והעולם שלי עוצר ואף אחד לא ייקח אותך ממני אף פעם. כשקמתי, הנוף היה אותו נוף. הרוח עדין נשבה. ואת לא היית.
 
למעלה