באמת אושר
לצערי, רוב הקריאה שלי כיום מאד שטחית וממוקדת עבודה. קריאה עבורי היא סוג של מנוחה שבה רצות לי אותיות מול העיניים ואני לא צריכה להקדיש להן מחשבה יתרה, הפוך לגמרי ממה שהייתי רוצה שקריאה תהיה לי.
כשאני רוצה לקרא משהו כזה, שיגע לי ישר בלב, אני חוזרת לספרים מפעם שאני יודעת את פעולתם עלי וקוראת ומרגישה. לפעמים תופס אותי ספר, רעיון כלשהו או פסקה שלא משחררת ואז אני אוהבת להסתובב איתה ולהרגיש את הטעם שלה בפה.
לפני שבועים-שלושה היה לי מקרה נחמד, ילדי י"א התקבצו בספריה וביקשו ממני שאלמד אותם לקראת מבחן בספרות את 'יום נפלא לדגי הבננה' של סלינג'ר (מהסיפורים האהובים עלי בעולם כולו, כמו גם משפחת גלאס שהיא המשפחה האלטרנטיבית שלי, ואחד הסופרים שאני מוכנה לדבר עליו ועל ספריו כאילו שהם חברים קרובים), ואת 'בדמי ימיה' של עגנון, שעליו הם אמרו שהוא משעמם וטרחני. הם לא חשבו כך אחרי שלמדנו יחד ואני נזכרתי עד כמה הסיפור הזה יפה ועד כמה עגנון נבון במילים שלו, למרות שהוא עוטף את התמה הסיפורית שלו במיליון עיטורים וקוסמטיקות משמימות לפרקים, הבסיס נוכח ומדהים בקסמו. שני המשפטים שאני מסתובבת אתו מאז וטועמת את טעמו על לשוני בערגה מסוימת -
"אבי ואישי האירו לי פניהם, באהבתם ובחמלתם נדמו זה לזה. שבעים פנים לרע ופרצוף אחד לאהבה."