הפרק השלישי של וייניל- שיפור קל

[Celluloid Hero]

הפרק השלישי של וייניל- שיפור קל

כלומר, לא שיפור, הרמה נשארה אותו הפרווה , אבל!

1. סוף סוף תפסו את המהות של דמות עם אליס קופר. ואני אסביר- ב 1973 אליס באמת עמד לעזוב את הלהקה לטובת קריירת סולו, כך שכיוון שההצגה של הסיטואציה בפרק תאמה את ארועי המציאות, מי שמכיר את השלב הזה בקריירה של אליס, נפל ברשת. לא אספר מה קורה אחרי זה, אבל הפח שטומנים לנו בסוף -בוצע בצורה מושלמת. מתאים גם לאופי של האיש כמובן, שמחוץ לבמה עם השמרנות הקתולית/רפובליקנית המרובעת שלו אף אחד בחיים לא היה חושד באליס קופריותו.

עוד דבר- בדיוק יצא לי לחזור לכמה מהאלבומים הנהדרים של הבחור ולהקתו, שהוא, אם ציףציף תאהב את זה ואם לא, הדבר הכי קרוב לדיויד בואי שהיה לאמריקה. האיש , בניגוד לבואי, אומנם היה תקוע בדמות אחת כל חייו, אבל הזיקיות המוזיקלית שלו היא משהו שכמעט אין לו אח ורע, היכולת שלו לתפוס כל כך טוב, כל כך הרבה אלמנטים וז'אנרים מוזיקליים, והתיאטרליות כמובן, שבשלב מסויים הייתה חזות הכל, כולם מגדירים אותו כבואי האמריקאי.
לא לשכוח במיוחד את ההצלחה המסחרית הנדירה שלו, עוד אחד שהצליח להכניס קצת משהו מהביזאר למיינסטרים.

לכבוד המאורע אני מצרף קליפ למטה של אחד השירים מהגדולים שנכתבו, מתאים לתקופת הבחירות הקירקסית של אמריקה וגם מקשר אותנו לנקודה מס' 2 (תזכרו בשיר i wanna be sedated שבוסס עליו ותבינו למה)

2. הדמות של ג'ואי ראמון הופיעה בפרק!. כלומר, מעטים בטח זיהו אותו, אבל להקה בשם sniper הופיע על הבמה לכמה רגעים (לפני ה nasty bits), היא היא הלהקה הראשונית של ג'ואי ראמון לפני שהפך לג'ואי ראמון. לא ידוע על הקלטות שאי פעם בוצעו על ידי הלהקה הזו ,כך שמעניין לשמוע את הסאונד של להקה שהיוצרים קרוב לודאי לא יודעים איך היא נשמעת. ללא ספק החכמתי!

בכל אופן אם הסדרה תשכיל להפגיש עוד דמויות מההסטוריה המוזיקלית בצורה הסוטה הנכונה, היא עשויה להמשיך לעניין בצורה מינורית שכזו. בתקווה שהעלילה הראשית תזנח לאלתר. יאללה go alice !

 

[arieltr]

מה לא אספר מה קורה אחרי זה מה

עושה רושם שגם ככה רק אני לא צופה בסידרה אז כולם כבר יודעים על הפח המוטמן כמתוכנן. מה כבר יכול להיות שם?
אליס קופר נושך את הצוואר של איזו ערפדה והם קוראים לילדה בוני טיילר?
גו'ני דפ מתעורר רטוב מעוד חלום על קית' ריצ'רדס?
ג'רי הול מתחתנת עם רופרט מרדוק?

 

[Celluloid Hero]

מה קורה בפרק?

פחות או יותר מה שקורה פה.

אם כי - מעדיף בהרבה את מה שקורה למטה, גם מוזיקלית (killer האלבום הכי טוב של הcoop) וגם פרקטית

 

[arieltr]

וואו איזה תיאטרליות

כל כך היה תפור עליו לשחק בסרטים של דריו ארג'נטו או משהו. אגב זכור לי הוא עשה תפקיד קטן בסרט הנפלא של טים ברטון DARK SHADOWS.
לי יש רק אלבום אחד של אדון קופר, שקניתי כמובן בעקבות המלצתו של איזה גיבור מסוים. אלבום, כמו שאומרים... KILLER

שמע עושה רושם שאני צריך לתפוס את הויניל הזה מתישהו. אני בהחלט מחכה בציפיה לסקירת הפרק הבא שלך! מעל מסך המחשב שלי זה נראה מעניין.

 

[Celluloid Hero]

ה COOP שיחק בכמה סרטים

מהצצה בויקפדיה, מסתבר אפילו כיכב באיזה סרט אימה איטלקי מהאייטיז, אבל מהילדות בניינטיז, לי הכי זכור לי זה תפקידי האורח החביבים ב wayne's world והחבובות, זה מה יש

אגב הנה אני אעשה לך תרגיל ride קטן, כי יש לך הרבה אלבומים להשלים-

(אני לא מדגיש שני האלבומים המוקדמים מושפעי הזאפה-הביפהארט והפסיכדליה, אבל חובבי אליס קופר רציניים חייבים לתת להם האזנה)

1971- love it to death- זה ההכי raw של אליס ולהקתו, יש יגידו ואסכים- פרוטו-פאנק (לא סתם הראמונס מתו עליהם). eighteen כמובן אחד הגדולים שהלהקה הזאת יצרה. כנראה האלבום השני הכי טוב אחרי killer, החסרון היחידי- אין פה עדיין את מגוון סגנונות שיהיה בעתיד, למרות שיכולת הכתיבה היא כבר בשיאה.

1971- killer - זה ה mustטרפיס של alice cooper band, יש לך אותו וזה נהדר, אני רק מדגיש לאלו שלו מכירים. אליס מתחיל להתפרע, עובר ל mode מתוחכם לפעמים על גבול הפרוגרסיב, אבל מהזן הקריפי והאימתני שלא נשמע עד כה ברוקנרול (סבאת' יחזרו לזה ואף ירחיבו בסאבוטז'). מדהים שיצא באותה שנה עם Love it to death. הקטע הגדול פה כמובן הוא halo of flies. שהוא פשוט 'smokin..

1972- school's out- אוקיי מתחילים להתפרע גם סגנונית. בכמה מהקטעים קצת ברודוויי יותר מהנדרש, וגם נסיון ראשוני לקונספט עם ההרגשה של איזשהו סיפור ומחזה שקורה בעיקר בראש של קופר. אבל עדיין יש פה כמה משירי ההארד רוק הטובים שנכתבו. גם סך הכל מספיק ממוקד כדי שהאלבום יעבוד, ועוד קלאסיקה נהדרת לאוסף. מת על קטע הסיום alma mtter. בלדה יפהפיה ומרגשת. קופר מוכיח שהוא פשוט סולן אדיר בכל צורה וזווית שלא נסתכל על זה.

1973- billion dollar babies- אוקיי זה נחשב ליצירת המופת של אליס עם להקתו. אבל- לדעתי העייפות מתחילה להיות מורגשת באלבום הזה. אליס גם מוציא פה פעם ראשונה שיר פופי צ'יזי מדי לטעמי שהפך להיט ענק (no more mister nice guy). בכנות המלודיות לא בשיאן ברוב האלבום, אבל ההגשה החולנית של אליס היא פשוט לא מהעולם הזה, והופכת כל שיר למשהו מיוחד. מצליח למרות הכל. ויש פה את elected אחד השירים הכי חזקים של הלהקה, אז זה מספיק בהחלט. בקטע הנושא יש גם את דונובן שר בדואט עם אליס כשהוא בטוח מחוק מסמים או משהו, כי אחרת למה שיסכים לשיר עם אליס ומי בכלל היה מנחש שזה הוא?..

welcome to my nightmare- 1975 - אוקיי פה נגמר החובה. האלבום הראשון של אליס בלי הלהקה, כאומן סולו, הוא ענק לטעמי. גם אם מאוד מאוד תיאטרלי. בוב אזרין שהפיק את רוב האלבומים של קופר מתפרע פה בהפקה עם שכבות על גבי שכבות ערוצי brass זמרי ליווי ומה לא, אולי בנסיון לפצות על המחסור בחברי הלהקה שתרמו המון לסאונד של קופר. גם השירים עצמם הם על הגבול בין מחזמר לשיר, שזה לפעמים קצת מעצבן, אבל עם הקינקיות של אליס והיכולת המלודית שהיא עדיין בשיאה, העסק משתלם בסופו של דבר. מאפיין מצויין של האלבום יהיה some folks.

1976- alice goes to hell- מי שרוצה גירסה קצת יותר רגועה של האלבום הקודם, מוזמן לנסות גם אותו. אלבום נפלא ומגוון מאוד שבדיוק לפני כמה ימים ההחלטתי שהגיע הזמן להתעמק בו. פייבוריט? אליס goes בלו אוייסטר קלאט עם .you gotta dance בקטע דיקסואי-ביזארי ומדליק לחלוטין. לגמרי לא פוני (או נחש שמכיש פוני) של טריק אחד.

 

[arieltr]

הלו זה תרגיל קטן זה

יופי של חתך שנתי עשית כאן!
צריך להיכנס למוד המעוות ואז לקפוץ על האלבומים האלה. ממה שכתבת דווקא love it to death שאין בו מגוון סגנונות יהיה כנראה עדיף לי לבדוק תחילה, בייחוד אם הוא לא מתפזר יותר מדי. בהיכרות מאוד ראשונית אני תמיד אעדיף פוקוס מסוים על כיאוס מתוכנן ופיזור מאורגן. והסמיכות הקדומה ל-KILLER בהחלט עוזרת.

 

[Celluloid Hero]

אכן מפוקס יותר אבל אל תצפה לעוד Killer

ב Love it to death הפוקוס יותר על השורשים של הלהקה, הווה אומר, גאראג'-רוק והרבה מזה. נכון, האישיות של קופר הופכת את זה לגארג' הרבה יותר פסיכי, אפל, חכם ומהנה מהרגיל, זה בטוח, אבל קופר עדיין היה צריך עוד כמה חודשים כדי ללמוד ממש איך אונסים את הצלילים הסיקסטיזיים האלה למשהו שהוא ממש לא מהעולם הזה. אל לשכוח שהבחור הוא תלמיד של זאפפה, ועקומת הלמידה (שלא לומר עקומת הפיזור) של טיפוסים כאלה היא בדרך כלל off the charts.

אגב , הכי מרשים בעיני זה שקרוב לודאי שהאלבומים האלו היו אמורים לשמש בעיקר כסאונדטרק לסצנות התלייה על חבל, עריפת ראשי בובות תינוקות, תנועות מגונות עם נחשים ארסיים ושאר המחוות פוגעניות על הבמה... אבל איכשהו יצאו פה קלאסיקות רוקנרול אדירות אחת אחר השניה, ואולי השואו וההגזמה הבימתית בדיעבד גרמה להרבה אנשים להחמיץ את זה.

 

[tzvika321]

מישהו רצה לראות את אליס קופר?

לא יודע מה הוא שווה היום, ובלומפילד זה לא המקום הטוב ביותר להופעות, אבל בכל זאת :

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4775342,00.html

 

[arieltr]

בעקבות הפריסה של הצלולייד, חזרתי לאלבום KILLER

אם אליס בא, אפילו רק לשיר אחד זה שווה ריצה מטורפת:
[URL]http://www.youtube.com/watch?v=OZfjGiZyi10[/URL]

וואי וואי, הוא בא למקום קטן וסגור, נניח אצלי בגראז', נניח 45 שנים אחורה, וואי פחד איימים ענוג. כל האנגלוקקסים בשכונה יקבלו שטוזה לפנים. כוחות שיטור חמושים יגיעו לפזר את העסק, בלאגן. אין לי מושג איך הוא היום. צלולייד האלבום הזה טס יותר חזק מ-Secret Treaties של BOC דווקא בגלל הדינמיקה 'המופרעת' של הלהקה פלוס ההגשה של אליס. (השאר בבדיקה וכבר מצאתי שם דינמיט בדיוק במקום שחשבתי)

 

[Celluloid Hero]

אליס הלך הרבה יותר רחוק מה BOC

זה מה שעושה אותו טוב יותר. שתי הלהקות עשו מעין הארדרוק פריקי-אינטיליגנטי ששואב ומערבל את כל הסגנונות שהיו בסיקסטיז עם רוע חצי סאטירי, חצי מאוד אמיתי. אבל BOC ירדו מזה די מהר (לטובת התעמקות ב SCI FI), אליס לקח את הרוע הזה לבמה, זיעזע את כל הצופים שהגיעו להופעות שלו, והיה הרבה יותר מחוייב לעניין. כל כך מחוייב שגם בגיל קרוב ל -70 הוא ממשיך להתגפף עם נחשי ענק ארסיים על הבמה, ולערוף את הראש של עצמו בגליוטינה. מוזיקלית- יש לו את זה עדיין (בדקתי). אבל לא יודע, זה נראה קצת פתטי, כל השואו הזה בגילו. האמת אם היה סיכוי ל HALO OF FLIES הייתי הולך בלי לחשוב פעמיים, אבל גם הסט ליסטים מהזמן האחרון די משעממים. צריך להחליט אם ללכת בשביל under my wheels, כי את השאר הלהיטים לא ממש בא לי לשמוע.

 

[arieltr]

ראיתי עכשיו את הסטליסט מהמופע האחרון שלו דצמבר 2015

לא כל כך רע, אבל אכן ללא הזבובים וללא התינוקות הנכונים, ואפילו הקילר מגיע רק חלקית - אשכרה שערוריה. מצד שני דוויט Fריי במלואו וואי וואי

מצד שלישי זה לא באולם סגור אפלולי. מצד רביעי הם בוודאות מפציצים יופי של מופע. מצד חמישי, הקילר האמיתי, גלן בקסטון כבר לא בחיים. ויחידת הקצב המטרידה האורגינלית לא תהיה שם. מצד שישי דוויט Fריי שורט על הצוואר חזק. הקיצר צריך להאיץ את בניית הדלוריאן, זה הכי בטוח שיש.