צריך שיפול עליך פסנתר?
יצאתי מהארון לפני 3 שנים. התהליך היה קשה. ארוך. מסביל.
זה סוד שאני סוחב עם עצמי מגיל מאוד צעיר. תוכלו לדמיין כמה זה כבד.
הלכתי לפסיכולוג של האגודה הגאה שרק גרם לי להרגיש רע עם עצמי. למה אני לא לוקח אחריות. איך אני מתלבט ולא מבין. וכו׳ וכו׳
אני עוד הייתי בשלב של לקבל את עצמי. סרבתי להאמין. היתה לי גולה בגרון. תחושת מחנק כל פעם שהייתי צריך ל״בחור״ מה אני. כלשמעה הבחירה הייתה אם לקבל את עצמי או לא.
המפגש ששינה את החיי הוא עם פסיכולוגית שבאה בטיפול אחכ.
היא הייתה מחבקת וירטואלית. נעימה.
כמה בכיתי אצלה. כמה התייסרתי. והיא הכילה. כנראה שזה מה שהייתי צריך.
בשלב מסוים של הטיפול שלה היא אמרה משפט ששינה את חיי:
אמרתי לה- איך אני אדע מה אני אוהב. מה מתאים לי. שאני לא שוגה.
היא אמרה לי: אני הפסיכולוגית שלך. אני לא אמורה לבחור בשבילך. אבל אתה לא צריך שיפול עליך פסנתר כדי שתבין מה אתה. כדי שתחבר את כל הסיפורים שספרת לי ותבין שזה בסדר להיות משהו שונה.
לנצח אזכור את המשפט הזה. כי למרות שפסיכולוגים לא אמורים להביע דיעה, אני חושב שהיא תמרנה במרחב האפשריות שלה ועשתה את הדבר הכי טוב שיכלה לתת לי. היא נתנה לי דחיפה קלה למים. היא ידעה שאני כבר שוחה.
במקום להביט על המסלולים השונים בבריכה של החיים. היא פשוט נתנה לי יד והכניסה אותי למסלול הפנוי עבורי.
בלעדיה הייתי ממשיך להתבלט ולהתחבט. צופה בבריכה כשכולם כבר שוחים.