יש טעם לחשבון נפש?
אמנם צמתי, אבל בשבילי כל יום הוא סוג של ''כיפור'' כי המצפון שלי כל הזמן מייסר אותי.
דברים פעוטים, שאנשים ''רגילים'' לא חושבים עליהם,
מציקים למצפוני כאילו עשיתי מעשים בלתי נסלחים.
אבל לא עשיתי, באמת שלא.
הגוף שלי מפוחד, מלא חרדות, חסר מנוח בגלל שטויות כגון;
שכחתי להגיד להוא משהו ולא עשיתי בעבודה משהו ואיך הדיאלוג יהיה עם המעביד? משהו משהו.
אני מרגישה בדיוק כמו בשיר שכתבתי, שהעלתי פה לינק ליוטיוב לפני חצי שנה. אין שינוי. אין הקלה.
אני לא מתקדמת. במקום למנף את תואר לימודי המוזיקה ואת השיר שכתבתי,
אני ממלצרת בגיל 30 (אוטוטו). אני לא יודעת אם זה בגלל ההפרעה או משהו אחר.
מר לי.