אני אספר את התהליך שלי וזה יהיה ארוך ומשעמם
אבל קשור למה שאת כתבת איכשהו ואולי יוסיף עוד זווית.
אני עוסקת במשהו יצירתי שכשהלכתי ללמוד אותו כמעט לא היה קיים כמקצוע בארץ ושכל מי ששומע שאני עוסקת בזה, אומר לי בעיניים נוצצות "איזה כיף לך בטח".
אז אני התחלתי מהבחירה השניה בעצם שתיארת - "לבחור בכיוון שיתן מענה לצורך הפנימי"
מה קרה לי אחרי שעשיתי את הבחירה הזו?
עם הזמן התחום התפתח והיום יש לו יותר ביקוש, אבל איפה שאני גרה, רק לעצמאיים, שזו התמחות בפני עצמה.
כשסיימתי את הלימודים הייתי מאוהבת בתחום הזה לחלוטין ועם השנים נכנסנו לזוגיות נעימה, אך פחות מרגשת.
אחרי כמה שנים של הכל מהכל, מצאתי נישה שיש בה ביקוש ופרנסה (אם מצליחים לגייס מספיק לקוחות, שזה ענין אחר). כיף לי לעשות מה שאני עושה, אבל אני כבר הרבה פחות מאוהבת.
איך אני יודעת? אני הרבה פחות מחפשת דרכים לפתח את עצמי מקצועית, לראות מה עשו קולגות, הסקרנות שלי לתחום עצמו בלי קשר לפרקטיקה, מאוד ירדה.
גם הפסקתי לעסוק בפרוייקטים אישיים שהם רק בשביל הכיף וביצירה בכלל, כי הרי אני עובדת בזה. ואני אציין שפרויקט הגמר שלי שהיה די בוסר נצפה ע"י מליוני אנשים (אני לא מגזימה) זכה בפרסים ונסעתי איתו בעולם. ככה שיש בי הן את הניצוץ והן את היכולת. אבל מבחינת מחוייבות, לא הצלחתי להשקיע את האנרגיה הנוספת כדי להרים עוד פרוייקטים כאלו שאין בהם רווח, אלא "רק" הגשמה עצמית. מה זה אומר? שזה לא מספיק בנפשי.
לא קרה לי משבר, אני עדין אוהבת את התחום, אבל אני לא מאוהבת בו. ויחד עם זאת אני קמה בשמחה לעבוד בבוקר, אני מנסה לפתח את העסק שלי וגאה בעבודותי.
א-בל היצירתיות הגולמית, הפועמת, ההתלהבות העצומה, ההמצאתיות שבי די הלכה לישון עם השנים ושעות העבודה ותחומי התעסוקה הנוספים שנוצרו. אז בעצם התקרבתי לאופציה הראשונה של: "לבחור בכיוון שיש לגביו קבלות...ובתוך הכיוון לנסות למצוא את המשהו הזה שמביא נחת רוח." אבל לא הגעתי לשם ממש, אלא אני עדין בין שתי האפשרויות האלו.
ואז, לאט לאט התגבשה בי ההבנה שעכשיו אני בעצם רוצה לכתוב. ואני כל כך אוהבת את זה! מתרגשת מזה! נפעמת מזה! הולכת לישון במחשבה על יצירתיות וקמה בבוקר בתקווה שאצליח לדחוס איזו שעה של כתיבה לפני מטלות היום.
א-בל, בהיותי אדם שקרא ולו עיתון אחד בעשר שנים האחרונות, ברור לי שמאוד קשה להתפרנס מכתיבה נקודה ובארץ ספציפית זה על סף הלא אפשרי.
כל הסופרים שאני מכירה עובדים במשרה מלאה בתחום אחר או מלמדים פול טיים וכדומה (שאת זה אין לי שום חשק לעשות).
אז אלא אם כן אני עילוי (ואני לא פוסלת את זה
) ויהיה לי הרבה מזל ואני, לא יודעת, אצליח שהספרים שלי יהפכו לרבי מכר בחו"ל (ואני לא פוסלת גם את זה
) אז אולי אוכל לחזור ולממש את אופציה ורוב הסיכויים שגם אז לא.
אז ברור לי שאני אמשיך עם העסק שלי ולא מתוך בעסה ותחושה שאני חייבת אלא מתוך סבבה שיש לי עסק שעובד רוב הזמן, נותן פרנסה רוב הזמן ויש לי עיסוק נוסף ומשמעותי שאולי ייתן כסף ואולי לא אבל אני חייבת לעשות אותו לטובת הנשמה.
כמו שאת רואה, למרות שאני עוסקת בתחום סופר יצירתי, אותי אישית זה לא "פטר" מלמצוא את הדבר היצירתי והמאוד אישי *שלי*.
בנוסף, אני בטוחה שאנשים שעשו בחירות יותר פרקטיות ויותר מאופציה א', הרבה יותר מבוססים ממני, יש להם הרבה יותר בית וחסכונות ממני, הפסידו הרבה פחות לילות חסרי שינה מדאגות כלכליות, נסעו הרבה יותר לחו"ל והרבה פחות הצטרכו לחזור לעבוד שבוע וחצי אחרי הלידה בגלל משבר כלכלי זמני.
והיום אני יודעת שגם זה ממש חשוב. שלוות נפש זה חשוב!
