קצרים ליום ראשון

[Loony Moony]

איך רצים בגשם?

עם/בלי סווטשירט? קר עכשיו בירושלים

 

[גמדים קטנים]

עדיף עם מעיל מנדף

או עם חולצה ארוכה מנדפת.
סווטשירט סחוט ממים לא מחמם, וגם מאד כבד...
אבל אם אין, אז אלה החיים - ולהכין מראש מקלחת חמה בבית.

 

[עוד נועה]

אני רצה עם חולצה ארוכה מנדפת

על חולצה קצרה.
אין לי מעיל ועד היום, אחרי שלושה חורפים, לא מצאתי בו צורך. מצד שני, אני רצה במודיעין שהיא הרבה פחות קרה מירושלים. ייתכן שבעיר הקודש כבר הייתי רוכשת מעיל. לא רואה איך אפשר לרוץ בגשם עם סווטשירט. כמו שיעל כתבה, הוא מאד כבד כשהוא נרטב.

 

[ח ת ו ל ה פרסית]

אני רצה עם חולצה תרמית של מיזונו

breath thermo תחפשי, מאוד מוצלחת.

 

[oggi2]

נמאס לי!

נמאס לי כבר מזה שכל שבוע לפחות אחד מהילדים חולה, אם לא שניהם.
ואני כועסת כי כשהגננת התקשרה לבדוק מה עם קטניא, היא סיפרה לי את מה שחשדתי בו- שלפחות כל יום שני ילדים מגיעים חולה במסווה של אקמולי שמתפוגג בעשר וכל החולים מתגלים, מה נהיה? לא ברור שילד חולה צריך להיות בבית, קודם כל בשבילו ואחר כך גם תחשבו על כל השאר?
אני מזמן לא טוענת לכתר "אם השנה", אבל לי זה ברור שיום אחרי שהחום נעלם- הם עוד פה, ואם יש ספק מוצק- אז יש ספק.
עם הגדולה משום מה זה ממש לא היה ככה- היא כמעט לא הייתה חולה, לא במחלות מדבקות בכל אופן.
ראבאק.
חוצמזה- אני מצליחה להתאמן ככתוב, לישון פה ושם, ולקרא וזה מביא אותי להמלצה, בעיקר לנשות האולטרא, אבל גם בכלל.
הספר אמנם כרגע רק באנגלית- אבל ממש בסדר (אם במינוס שעות שינה וילדים חולים אני מתקדמת סבבה, אז שייקספיר זה לא), יש דיבור שיוסי מלמן יתרגם, אבל מי שרוצה- מוזמנת לשאול אותו ממני אחרי.
יאללה, שיבוא כבר שבוע רגוע ובריאות לכולם.
בהצלחה לכל המצפינות!

 

[רצה רחוק]

צודקת...

עברתי את דרמות הגן האלה... אחר כך מגיעים הקטעים המרגיזים האחרים- את מטפלת בכינים של הבת שלך, אבל החברות שלה מסתובבות עם גן חיות על הראש, וכך מדי שבוע צריך לחזור על הטיפול במשך כמה שנים רצופות... (ואחר כך בחי צומח דומם, חיה בכ' היא לא כלב...).
אם למרות כל המחלות הצלחת להתאמן ככתוב- אשריך

 

[susieada]

Born to Run - ספר מדהים!

ממליצה בחום לכולם! אם אתן מסתדרות בקריאה באנגלית - Go for it!

ובקשר לילדים חולים בהסוות אקמול... גם הצוות נדבק... נלחמנו בתופעה הזאת כל השנים שעבדתי בגן!
ואמא שלי גם לימדה אותי, והתנהגתי לפיו עם ילדי (ועם עצמי).. להשאר בבית 24 שעות אחרי שהחום נעלם.

ערב נעים עם קריאה מהנה! בריאות לקטן שלך.

 

[Springy]

אקווה ג'וגינג

איזו ריצת גשם מטורפת שהיתה לי הבוקר... הרגשתי פסיכית לגמרי.
בדר"כ אני מנסה להתחמק עד כמה שרק ניתן מריצה בגשם, אבל התחזית הובילה אותי להחלטה שהיום אני יוצאת גם אם יורד גשם. האמת שהתחזית היתה שתהיה הפוגה בזמן שתכננתי לצאת, אז קיוויתי שלפחות ארוץ רק חלק מהזמן בגשם. בואו נאמר שזה לא מה שקרה.
יודעות מה הכי נורא כשרצים בגשם? הרמזור! במיוחד הרמזורים הארוכים שבמסלול הבית שלי.
האמת היא שדי סבלתי. עיר מגוריי היא כנראה אחד המקומות הגרועים בארץ בתחום הניקוז. נחלים בכל מקום, וכל מכונית חולפת מתיזה סילונים של מים ובוץ. כפות הידיים קפואות, מים מטפטפים מהכובע לתוך העיניים (אני מרכיבה עדשות אז זה ממש בעיה). הרגליים ספוגות לחלוטין.
בדרך חזור הכביש שלצידו אני רצה הוצף וכמה מכוניות נתקעו בו - כדי לחצות אני צריכה לדשדש במים שמגיעים לי לאמצע השוק, או לרוץ חזרה למעבר חציה שנמצא במרחק של כחצי קילומטר. מאחר ואין לי שום סיבה להניח שבצד השני המצב יותר טוב, ומאחר ואין לי זמן (גם ככה הריצה הזו לוקחת נצח) אני מחליטה לצלול לתוך השלולית, מכריזה לעצמי "אקווה ג'וגינג!" ושמחה שלפחות אני מספקת בידור לנהגים שנתקעו.
התאבנתי כולי - באחד הרמזורים כשיישרתי את הידיים הרגשתי זרמים חזקים בכל הזרוע. מה זה הדבר הזה?!
הגעתי הביתה - לקח לי מעל שלוש דקות להצליח לכבות את האפליקציה בנייד... ועוד דקה ארוכה עד שהצלחתי לפתוח את הדלת - כשבסוף נאלצתי לאחוז בו בשתי ידיים. עד עכשיו אני מרגישה קצת נימול באחת מכפות הידיים...
הדבר היחיד שהיה מהנה בריצה הזאת הוא שהצלחתי לעמוד בה - ורצתי את כל תשעת הקילומטרים שתוכננו. כנראה שהייתי חייבת לעבור את טבילת האש (או יותר נכון - המים) הזאת, ואני מקווה שלהבא זה יהיה יותר קל (אם כי לא נראה לי, אלא אם כן מישהו מתכוון להרוס את העיר ולבנות אותה מחדש, הפעם עם ניקוז).
הייתי ספוגת מים כולי - הפאוץ' שלי על תוכנו נרטב לחלוטין, הטישו שהיה בפנים הפך לעיסת נייר - למרות שמעליו לבשתי שכמיית גשם. הגרביים שלי כל כך נרטבו שכאשר הורדתי את הנעליים הן היו שקופות במקום לבנות. אני חוששת שלא אוכל לרוץ מחר לא בגלל מזג האוויר אלא כי אין צ'אנס שהטייץ הארוך היחיד שלי והנעליים יתייבשו עד מחר.
ניסיתי לספוג את המים מהנעליים בנייר עיתון כמו שראיתי שהמליצו פה - אבל זה לא עזר משמעותית והעיתון נגמר... השארתי אותן במרפסת, מקווה שיתייבשו. יש איזושהי בעיה עם לייבש מול מפזר חום/מזגן/תנור?
העיקר שאני אחרי

את יודעת שאת אישה בספורט כש...

 

[גמדים קטנים]

את צריכה עוד עיתון

חום ישיר פוגע בנעליים.
כל הכבוד על הטירוף!

 

[רצה רחוק]

הנה סיבה לצאת לשופינג...

וברצינות- אם תניחי את הנעליים על רדיאטור חם, הן תתייבשנה. כנ"ל לגבי טייץ ריצה. עכשיו, נסי לדמיין מה יקרה מחר, אם הנעליים יהיו עדיין רטובות? תצאי לרוץ עם נעליים רטובות. ומה יקרה להן? הן תירטבנה יותר... לעומת זאת, אם הנעליים תתייבשנה- מה יקרה להן בריצה במבול??? או במילים אחרות: מה זה משנה? גם הטייץ שלך, אם לא יתייבש לגמרי עד מחר (ואפשר לדחוף אותו למייבש הכביסה לזמן קצר, לא קורה כלום, בד"כ)- בסוף הריצה יהיה רטוב באותה המידה, בין אם לבשת אותו יבש או רטוב...
קרה לי כבר שמרוב קור איבדתי יכולת לתפקד באמצעות האצבעות. עבר לי...
לפני שנים כשהתחלתי לרוץ, גשם היה גורם מבאס ומחרב ריצות. היום, כשיש לי ציוד מתאים (כולל מעיל גשם טוב לריצה וביגוד חם ומנדף, בכמויות, וגם כפפות לריצה וכובע מצחיה להגן על המשקפיים), הגשם והקור אינם מחרבים לי ריצה. לגבי השלוליות- לפעמים עדיף ישר לדרוך בתוך שלולית, אחר כך זה כבר לא משנה...

 

[Springy]

אני נאלצת להודות שיש היגיון מסוים בדבריך

אני אצטרך להתחשל...

 

[susieada]

אקווה ג'וגינג בגדול!! כמעט שחייה!!

חוויה מטורפת! כל הכבוד על הנחישות.
מענין (ונכון) הגישה של רצה רחוק.... אשת נסיון.
בהצלחה מחר!

 

[Michal Peri]

מה יהיה?! אין לי אומץ לרוץ בגשם!!!

וחדר הכושר עמוס ומחניק..

 

[מור שלז]

היום נשברתי

חזרתי בצהריים מביקור אצל הפיזיו שהבהיר לי היטב את התמונה הכוללת.
לא, הנזק לא גדול, המפרק אפילו נראה במצב טוב יחסית לפציעה, ועדיין צריך לחשוב קדימה, ולהזהר כדי שההחלמה תהיה מלאה ושלמה, ללא פגיעה תפקודית לטווח ארוך.
והכל עדיין כואב. והטיפול לא ממש הקל על הכאב הזה, אי אפשר לוותר על המתלה (שגורם לשלל כאבים בפני עצמו), ובניגוד למה שאמר האורטופד בבית החולים – אין מה לדבר על ריצה. למעשה גם אחרי שמורידים את המתלה, ואני אוכל לחזור לרוץ... זה לא יהיה המרחקים שאני רוצה וצריכה לרוץ לקראת האולטרה. לא כל כך מהר...

ויצאתי מהפיזיו, ובדרך חזרה לעבודה, היכתה בי המחשבה של "הלך האולטרה" ופתאום הופיעו הדמעות. זהו נשברתי.
ובכיתי על האולטרה שלא יהיה, ובכיתי על הפציעה המיותרת הזו, ועל זו שקדמה לה.
ובכיתי על כך שאין לי את הריצה עכשיו, מי יודע לכמה זמן, בדיוק בתקופה שאני זקוקה כל כך למפלט הזה, שמאפשר לי להתמודד עם כל שאר המכות שהחיים מפילים.
ובכיתי מהפחד, הפחד שאחרי הפציעה הזו, יקחו לי לגמרי את האופניים שלי, את כבשת הרש, וזה יהיה לוותר לא רק על רכיבות הכביש ועל הטריאתלונים והאיירונמן, אלא אפילו על רכיבה סתמית בפארק.
ובכיתי על כך שזה כל כך לא פייר ועל חוסר המזל שלי, ובכיתי על הטיפשות וחוסר ההתחשבות של בעל הכלבים.
ובכיתי על כל הכאבים האלו שלא נגמרים, ולא נפסקים. על הלילות קטועי השינה שאי אפשר למצוא בהם הפוגה מהכאבים.
ובכיתי על כך שאין לי כוח רצון לקום בבוקר ולהתחיל את היום על הטריינר או האליפטי, בלי המטרה הקונקרטית הזו מול העיניים.
וכעסתי על עצמי שאני בוכה ככה, על כזו פציעה קטנה, אחרי כל מה שעברתי, ואז בכיתי גם על זה שאני מאכזבת את עצמי.
והייתי אומרת שבכיתי והוצאתי הכל, אבל לא ממש – פשוט הגעתי חזרה לעבודה. ואספתי את עצמי ונכנסתי למשרד והמשכתי כרגיל עם ישיבות, פגישות וכל מה שמסביב...

 

[oggi2]

כואב לקרא את הפוסט שלך

ומה שעוד כואב זה שאת צודק, זה כל כך מכעיס, מיותר (לא שיש תאונה מוצדקת, אבל הנסיבות האלו, פשוט מקוממות).
לפעמים, אחרי השבירה החזקה- הרגע שבוכים ומרגישים לגמרי בתחתית- מתחילים לעלות, אפילו קצת. נראה לי שהוכחת את זה כבר לעצמך בעבר.
מה עם שחייה?
אני ממש מקווה שמפה תתחיל השתפרות, שאיכשהו הזמן הזה ינוצל למשהו טוב. ושזהו, באמת סיימת עם מכסת התאונות וחוסר המזל.
ואני לא חושבת שאת צריכה לראות בזה אכזבה לעצמך, כולנו אנושיים, ולא אמורים לקום כאילו כלום כל פעם, יש גבול לכוחות שאפשר לשאוב, גם תותחית כמוך, יהיה בסדר. עליי.

 

[רצה רחוק]

אוף אחד גדול... אבל את תצאי מזה ותחלימי ותתאוששי ותחזרי לרוץ. אם לא באולטרה הקרוב, אז בזה שאחריו, הרי הפכנו למעצמת אולטרה, וכל חודש יש לפחות אולטרה מרתון אחד איפה שהוא, במיוחד מאז שהחבר'ה של טרייל-ראן התחילו לארגן מירוצים... מה פירוש "יקחו לי"? את החלטת מטעמי התחשבות ברגשותיהם של בני משפחתך, לוותר על רכיבת הכביש. אני מאמינה, שלו היית בוחרת להמשיך לרכוב בכביש, כפי שעושים לעתים רוכבים אחרים אחרי תאונות קשות, בחירתך היתה מתקבלת בהבנה כזו או אחרת. רק את זו שתחליט האם להמשיך לרכוב בפארק או לא. כרגע לא רלוונטי לדבר על זה, אבל אם תחליטי שזה חשוב לך מספיק, תעמדי על כך, כי ביננו, אפשר ליפול ולהפצע גם בריצה (וגם ברכיבת שטח, אבל תגלי לאף אחד). את חזקה ומתאוששת מהר יחסית מפציעות, וכמו שכבר הכרתי אותך, תעשי הכל כדי לחזור חזקה פיזית ונפשית. הכאבים יעברו (אני בעד לסמם אותם למוות) ולפחות תתנחמי בכך שהשבוע הקרוב הוא שבוע מבאס מאד לרוכבים (ולא, בבקשה אל תתפללי להמון גשם, הספיק לי מזה לשנתיים).
מותר לך לבכות ולהתאכזב ולכעוס, אבל תזכרי כמה אושר יצרת לעצמך אחרי שיצאת מפציעה הרבה יותר קשה, ואת זה לא יקחו ממך. את תחזרי בגדול ותפצי את עצמך על כל עוגמת הנפש

 

[melon]

בתור בכיינית סידרתית אני אומרת לך - תבכי חופשי כי זה עוזר וגם כי מותר לך וגם כי את בן אדם.
למה מאכזבת את עצמך ? כי יש לך רגשות ואת מבואסת ומדוכאת?
יש ימים ותקופות כאלה - שצריך לגרד את עצמנו מהרצפה וצריך לחכות שיעברו ואם צריך לבכות אז חופשי....
מה לגבי הסחות דעת חיוביות ? סרט ? קפה עם חברות ? משהו עם הילדים , טיול או חופשה ספונטנית ? תפנקי את עצמך. זה הזמן.

 

[גמדים קטנים]

כמה שזה כואב

שהעולם לוקח ממך בלי סיבה את הדברים שאת אוהבת! וכמה שזה לא הוגן!
אני מאד מבינה אותך. ויחד עם זה, אני מאמינה שיהיה יותר טוב מאיך שהדברים נראים כרגע. כי את תמיד מפתיעה את עצמך לטובה ביכולת ההחלמה, הפיזית והנפשית.
טפלי בעצמך טוב, כבר אמרתי לך. יש לך מזל שיש לך איש מקצוע רציני לצידך ולא כמו שקרה לי. ותסלחי לי, אבל נראה לי שאני לקחתי את הפציעה שלי לצד הכי רע שאפשר, ויצאתי מזה... אז בטח שאת תחזרי!!!

 

[יער יפעת]

מור יקרה

כואב לקרוא את הכאב שלך, והוא כל כך מובן.
מקווה שהתחזיות יתבהרו בקרוב, ותוכלי לראות את הטוב שצופן העתיד ולא את מה שאבד.

 

[2_be]

לא קל...

יקירתי, אני קוראת אותך ושומעת את הכאב, את התסכול, את הפחד, את הכעס ואת האכזבה מעצמך... ומבינה אותך.
את צודקת, זה לא הוגן! זה מתסכל ומכעיס והשבירה שלך מובנת לחלוטין, את אנושית.

תני לעצמך את הזמן הזה לבכות ולכעוס, מותר לך להוציא את זה גם באוטו וגם פה.. ובכלל, מעריכה אותך מאוד על היכולת לשתף בזה גם פה..

מהקצת שאני מכירה אותך אני מאמינה ביכולת שלך להתמודד עם תקופות כאלה ומאמינה בכך שתצליחי להוציא מהתקופה הזו בסופו של דבר דברים טובים ולגלות על עצמך גילויים חדשים, גם אם הרגע זה לא נראה ככה...

מאמינה בך ושולחת לך

גדול.