תדמיתנו הפוליטית בעולם בסה"כ אותו הדבר
ומאז 2002 לא היה בעצם שום גל שנאה ממושך כלפי ישראל, אלא היו תקופות קצרות יחסית שבהן עוררנו אנטגוניזם בעולם, כמו בתקופת מלחמת לבנון השנייה, מבצע "עופרת יצוקה" או תקרית המרמרה, אבל בסה"כ רוב הזמן המצב סטאטי, והאיש ברחוב באירופה לא בדיוק מתעמק במצב הסבוך במזה"ת ואין לו בדיוק דעה מוצקה בנושא. בחוגים אקדמיים ואינטלקטואליים יש הרבה אנטי-ישראליות, אבל זה לא בא לידי ביטוי אצל האדם הפשוט. אירלנד נחשבת לאחת המדינות העויינות ביותר באירופה לישראל כיום, לאחרונה הכריז ארגון המורים באירלנד על חרם אקדמי נגד ישראל בשל היותה "מדינת אפרטהייד", וגם בתקופה שאחרי המרמרה התקשורת האירית הייתה מאוד עויינת והציגה את ישראל בצורה מפלצתית! בן דוד חורג שלי נסע לטיול לאירלנד ביוני 2010, ימים ספורים אחרי תקרית המרמרה, וכאיש הייטק שנון ודובר אנגלית רהוטה הוא הגיע לשם מוכן להתעמת גם עם הביקורות הכי נוקבות! אבל להפתעתו כל האנשים שפגש בלי יוצא מן הכלל שמחו לשמוע שהוא מישראל וגילו אהדה כלפי ישראל! הוא היה אפילו קצת מבואס, כי הוא הגיע במצברוח קרבי והתכונן להביא את כל טיעוני הנגד האפשריים, אבל האירים פשוט לא נתנו הזדמנות
בקיצר, לאדם הממוצע באירופה לא אכפת מהפוליטיקה ואין לו גם דעה בנושא. אם הוא אוהב את השיר של ישראל, הוא גם מצביע לו, ודבר לא השתנה מאז 2005! תמיד יש גם מספיק שונאי ישראל מובהקים, שמתוך פרינציפ לא יצביעו לישראל, אבל מספרם זניח מאוד בכלל האוכלוסייה. אני מניחה שבכל מקרה נצליח יותר בשופטים מאשר בקהל, כי אין לנו חברות או שכנות כמו להרבה מדינות אחרות, ובכל מקרה השופטים יותר יודעים להעריך זמרים טובים ומקצועיים מאשר הצופים, אבל זה לא קשור לפוליטיקה. כמו שתמיד אומרים, הבעייה שלנו היא לא הפוליטיקה נגדנו, אלא בעיקר היעדר חברות או מהגרים תומכים, ולכן אנחנו מתחילים מאפס, בעוד שלרוסיה, טורקיה, יוון, סרביה או ארמניה יש מלכתחילה נקודת פתיחה טובה יותר!