הפוסט המלא:
שלום, קוראים לי ערן. אני הומוסקסואל וטבעוני.
היציאה הראשונה שלי מהארון היתה לפני 7 שנים, כשסיפרתי להורים שלי שאני הומו. זה לא הפתיע אותם, אבל גם לא גרם להם לקפוץ למעלה ולמטה משמחה. מאז העובדה המוגמרת הזאת קיבלה ביטוי יפה – יש לי בן זוג מקסים 3 שנים. אני מאוד מאושר מאז.
היציאה השנייה שלי מהארון היתה לפני שנתיים, למורת רוחו של הבן זוג הקולומביאני הקרניבור שלי. זאת היתה החלטה מוסרית שאני מפסיק לאכול כל סוג שהוא של בשר. תחושת השחרור היתה זהה לראשונה. הרגשתי שעשיתי משהו שהייתי צריך לעשות כל החיים שלי. הרגשתי יותר טוב עם עצמי. ובן זוג שלי? הוא התרגל. לפני חצי שנה ההחלטה הזאת תפסה צעד אחד קדימה. החלטתי להיגמל מכל המוצרים שבאים מן החי. חלב, גבינה, ביצים ועוד. ההחלטה גם היתה מהפן המוסרי. התהליך היה קשה, אבל היה בלתי נמנע. הפרה בוטה של זכויות בעלי החיים נגלתה מול עיניי ולא הייתי יכול יותר לשכוח את מה שידעתי. הפכתי לטבעוני (למורת רוחו הגוברת של חבר שלי).
ברצוני להעלות דיון על הקשר בין הומוסקסואליות וטבעונות. הקטע הבא נכתב מהחוויה האישית שלי. הוא נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות אך מתייחס גם ללסביות.
בתפיסה שלי את העולם ההומוסקסואלי – לאו דווקא הקהילה – אנחנו מקבלים high אחרי היציאה שלנו מהארון. רובנו מרגישים שעשינו בשביל עצמנו את מה שהיינו צריכים לעשות מזמן ושעכשיו אנחנו יכולים להיות שקטים ולהתחיל לחיות. אנחנו מתחילים לאהוב את עצמנו כהומוסקסואלים (לרוב) ומתחייבים להיות נאמנים לעצמנו עד הסוף. אנחנו משלבים את החיים שלנו בעבודה, מחפשים בן זוג, מחפשים קריירה וכמובן הגשמה עצמית. אצל חלקנו אספקטים נוספים מקבלים מעמד משני, אצל חלקנו לא. אנחנו מתחילים לבנות את החיים שלנו.
עבור חלק מהאנשים, הסיפור מסתיים שם. גילינו את עצמנו, עשינו לעצמנו את הטובה הזאת. חושבים שהמחויבות לעצמנו מסתיימת פה. אבל אנחנו שוכחים משהו. מחויבות מסוג אחר. כהומואים, אנחנו אנשים רגישים לסבל של אחרים. כמובן שאנחנו לא מצופים להתנדב לארגוני צדקה בגלל העובדה הזאת. אך, עם זאת, אנחנו מפספסים משהו שנמצא מתחת לאף שלנו. במו ידינו אנחנו תורמים לסבל של קבוצה שממש כמונו, מופלית על בסיס תכונה שמהווה חלק פונדמנטלי של הזהות שלה. אנחנו מפלים בעלי חיים, בגלל שהן נולדו לגזע או מין שונה. בגלל שהן נולדו פרות, בגלל שהן נולדו תרנגולות. רובנו אוהבים בעלי חיים, אבל לא שמים לב שאנחנו בוחרים לאהוב חיות מסוימות ולהתיר את דמן של אחרות. האהבה שלנו מקבלת פן דו-ערכי.
כאנשים מורכבים, הרבה פעמים אידיאליסטים, מוסריים ומודעים לעצמם, אנחנו מפספסים את זה. מדלגים על זה כפרט שולי. אנחנו מגנים גילויים של הומופוביה, מפעילים מכבש לחצים להוקעת יחס מפלה על בסיס נטייה מינית בעבודה, ברחוב ובבית. אנחנו מצפים מהחברה לקבל אותנו כמו שאנחנו ולהניח לנו לחיות את חיינו כמו שאנחנו רוצים. אך האם אנחנו עושים את אותו הדבר עבור קבוצה שמספר קורבנותיה גבוה באין-ספור מונים מזה שלנו? האם אנחנו חושבים על הסבל של עגל המופרד מאימו בשביל החלב שלה? האם אנחנו מעלים בדעתנו איך זה לחיות בכלוב צפוף ומצחין מרגע לידתנו ועד סוף חיינו האומללים? האם היינו מקבלים שמישהו אחר יקבע את גורלנו רק כי נולדנו שונים?
אלו שאלות שרבים מאיתנו צריכים להרהר בהן. אם המצפון שלנו נותן לנו לחיות בשקט עם כך, אנחנו צריכים לחשוב טוב כאשר אנחנו באים לבקש הכרה בזכויות שלנו כבעלי נטייה מינית שונה בעודנו אונסים בגסות את זכותם של השונים מאיתנו לחיים. איננו נדרשים לצאת מגדרנו כדי לשנות את המצב, להפך, ברמה האישית אנחנו צריכים לשנות רק את חיינו.
איני קורא להפסקת הקמפיין לשוויון זכויות על בסיס נטייה מינית, שאני כהומוסקסואל מוצהר בעבודה חלק ממנו. גם איני מפחית בערכם של קורבנות התפיסה שבעלי נטייה מינית שונה נופלים לה. אני מבקש מאלה שמתגאים לקרוא לעצמם הומוסקסואלים שיעשו בחינה עמוקה של הערכים ושל תפיסת העולם שלהם שעדיין, בדעתי הענווה, לוקה בדו-ערכיות זועק לשמיים, כדי שיום אחד נוכל לדרוש לעצמנו את אותן זכויות שאנחנו מעניקים לאחרים.
תודה שקראתם,
ערן
נ.ב. הפוסט לא עוסק בטיעונים בעד או נגד תעשיית המזון מן החי. מידע על פגיעה בזכויות בעלי חיים במשקים חיים ניתן למצוא באתר animal.org.il ואשמח לדון עליו בנפרד.