אלבומי השנה שלי 2012 - חלק ד'

AeroTom

New member
20


Dr. John – Locked Down


היתה זו שנה עם אלבום חדש של מלקולם רבנאק, או דוקטור ג’ון בשם הבמה היותר מוכר שלו. המוזיקה של הדוקטור תמיד הייתה סוג של טקס מוזיקלי עם כל מיני ריחות וניחוחות. של בלוז, R&B, פופ, בוגי, רוקנ’רול ועוד. אני חייב להודות שאני לא מחסידיו הקרובים, אבל תמיד אהבתי אותו, במיוחד כששיתף פעולה עם מגוון אמנים שאני אוהב יותר או שאפילו השפיע עליהם מאוד (אני תמיד מודה לו כל פעם שאני שומע את I Walk On Guilded Spilnters שלו בגרסת Humble Pie או ג’וני ג’נקינס מגובה ע"י דווין אולמן).

הסיבה שמשכה אותי לאלבומו החדש היא דן אורבך, שהפיק את האלבום ומנגן בו. אני חייב להודות שהכימיה ביניהם פשוט נפלאה. הערבוב של הגיטרה של אורבך והסאונד שהוא מביא איתו משתלבים היטב עם המוזיקה של הדוקטור ועם זאת – עדיין מניחים למילים "דוקטור ג’ון" להיות מקדימה

בחלק מהשירים פה יש קצת הרגשה של הבלאק קיז פוגשים את דוקטור ג’ון הצעיר…כל הז’אנרים מהם הושפע עדיין מתערבבים כאן בעוד מתכון מוזר, שבתוספת של אורבך הוא פשוט עובד. "Locked Down" הוא אלבום שמעלים שוב את מיסטר מלקולם רבנאק ומחזיר בגדול את חציו השני, הדוקטור, לשליטה מלאה, בגיל 71, כנראה באחד האלבומים היותר טובים בקריירה שלו.

Revolution

Getaway
 

AeroTom

New member
19


‘Tedeschi Trucks Band – Everybody’s Talkin


כמו וורן היינס וג’ייסון איזבל, גם ה-Tedeschi Trucks Band הוציאו אלבום הופעה השנה שמגיע אחרי אלבום אולפן מוצלח ב-2011. בדרך כלל אני משתדל לדרג אלבומי לייב או הוצאות מחודשות בחלק התחתון של הרשימה, אבל במקרה הזה לא הייתה לי ברירה. זה ה-Live האהוב עלי ביותר ששוחרר ב-2012 וההרכב הענקי פה של דרק טראקס וסוזן טדסקי פשוט מייצר חגיגה של מוזיקה שחייבים לטעום, לחוש ולספוג.

למי שלא ראה מעולם את דרק טראקס בלייב – זו חווייה אדירה שאין שני לה. נכחתי בעבר בשלוש הופעות של ההרכב שלו. השנה תפסתי אותו לראשונה עם סוזן (שאני גם כן אוהב מאוד בקריירת הסולו שלה לחוד) ועם החברים ב-Tedeschi Trucks Band בערב אדיר של מוזיקה ב-Beacon Theatre האגדי בניו-יורק. האלבום החדש מעביר הכי טוב את התחושה הזו מבלי להיות שם, אפילו שזה עדיין נורא רחוק…כמה שירים מ-"Revelator" מקבלים פה שיפוץ לייב ארוך וגדול מהחיים, עם כמה שילובים של שירים אחרים בתוכם, טיזרים, ג’אמים וגיטרת הסלייד המושלמת של דרק. ויש פה גם בחירת קאברים מאוד מיוחדת, שזה חלק מהגדולה של ההרכב. המקומות אליהם הם מותחים שירים לפעמים…מדהים. "Everybody’s Talkin" הוא אלבום גדול. זה הכישרון הענק של דרק וסוזן על הבמה, שתמיד טוב יותר, גם העובדה שראיתי אותם השנה בטח מוסיפה לזה, וגם האמת מבינים זאת הכי טוב כששומעים ומתעמקים בשני הדיסקים פה שיוצרים מסיבה מוזיקלית. כזו שמזכירה אפילו הקלטות קלאסיות מרובות נגנים כמו "Mad Dogs & Englishmen" של ג’ו קוקר.

(Midnight In Harlem (Swamp Raga Intro with Little Martha

Nobody’s Free
 

AeroTom

New member
18


The Avett Brothers – The Carpenter


עוד אחד מההרכבים החמים והמייצגים הבולטים בסצינת הפולק-אמריקנה בשנים האחרונות. זה אלבומם השני ברציפות עם המפיק ריק רובין ואחד מהאלבומים השנה שעלו קצת על הציפיות שלי מהם. ה-Avett Brothers מקדימים לרגע זה כמה הרכבים אחרים ברשימה שנשענים על אותם הז’אנרים ואפילו סגנון, וזה ייאמר לזכותם. אין פה משהו מאוד מיוחד או חידוש מסויים, הם פשוט תפסו אותי כנראה בזמן המתאים והרגע הנכון. שיר הפתיחה של "The Carpenter" הוא דוגמה ממש יפה לסיבה שבגללה הם כאן. הוא פותח אלבום שלא רק התעלה על הציפיות ממנו, אלא גם כולל כמה פנינים של להקה שיודעת לרגש ולהלהיב לפעמים כאילו מבלי התכוון לכך. תלוי איפה המאזין עומד. לדעתי זה חלק מהקסם שלהם, כי לפחות כרגע אני מרגיש איתם במקום הנכון.

Life

The Once And Future Carpenter
 

AeroTom

New member
17


Ryan Bingham – Tomorrowland


עוברים לראיין בינגהם, שהוזכר פה רבות בעבר וכידוע (או לא) אחד האמנים היותר קרובים אלי ב-5 השנים האחרונות. הוציא השנה את אלבומו הרביעי שדווקא לא הצליח להשתחל למקום מאוד גבוה כרגע, כי הוא קצת פחות מוצלח, או יותר נכון – מושלם, מקודמיו. שזה פחות מראה משהו עליו מבחינתי, אלא יותר על האלבומים האחרים שכולם היו פשוט מצויינים. ב-"Tomorrowland" הוא חוזר לטקטיקה של שני האלבומים הראשונים, עם הזיג-זג בין הקאנטרי-רוק האנרגטי המוכר לאקוסטיות השקטה והאישית. זאת שהייתה כמעט לבדה לכל אורך אלבומו האחרון "Junky Star" (שהיה ונשאר אלבום די מושלם שבין השאר קיבל בזמנו את התואר המפוקפק "אלבום השנה שלי של 2010″).

אני מת על בינגהם וקשה לטעות איתו עד כה בקריירה שלו. גם אם הוא לא מוציא אלבומי מופת, זה מספיק בכדי ליהנות ממנו ברמות. הוא גם ליווה אותי הרבה השנה בדרכים, במיוחד ב-Road Trip שעשיתי עם אחי בכבישים והנופים של החוף המערבי בארה"ב. הוא פשוט מושלם בשביל זה.

Western Shore

No Help From God
 

AeroTom

New member
16


The Mastersons – Birds Fly South


האלבום הזה הוא אחד התגליות הנעימות של השנה. ה-Mastersons הם כריס ואלינור, צמד מוזיקלי וזוג נשוי. כל אחד לחוד שיתף פעולה עם מוזיקאים שונים עד שנפגשו לפני כמה שנים, איחדו כוחות, גם כצמד מוזיקלי וגם כצמד בחיים והשנה שיחררו את אלבום הבכורה שלהם.

כל אחד מהם מוכשר בפני עצמו. כריס מסטרסון יודע לשיר, לנגן היטב על מבחר גיטרות ולכתוב לא רע. אלינור וויטמור אותם הדברים ואף יותר (תוסיפו לזה כינור ומנדולינה בין השאר. היא עושה המון). לכל אחד הקול שלו, אבל כשהם יחד הם יוצרים קול שלישי נפלא. סגנון המוזיקה שלהם וההרמוניות מאוד מזכירים את ה-Jayhawks, ואין ספק שחובבי ההרכב הוותיק ממינסוטה יאהבו גם את ה-Mastersons. יש שירים שבהם הקול של אחד בולט וראשי יותר ויש רגעי קסם בהם הם שרים יחד לאותו המיקרופון ושם שומעים עוד יותר טוב את היופי שלהם ביחד.

שנה שעברה הם היו חלק מלהקת הגיבוי של סטיב ארל וכל ערב לזמן קצר הוא היה עומד בצד ומפנה את הבמה שלו לצמד הזה. הוא כנראה ידע מה הם שווים. עכשיו גם אנחנו. "Birds Fly South" הוא אלבום בכורה מרענן וחובה לכל חובב אלטרנטיב-פולק-קאנטרי-אמריקנה. אין לי מושג מה קורה בחיים הפרטיים של הזוג הזה, אבל אם הם חיים כמו שהם יוצרים ומבצעים מוזיקה יחד, יהיו להם הרבה שנים מאושרות…

One More Word

Birds Fly South
 

AeroTom

New member
15


Will Johnson – Scorpion


ג’ונסון הוא מנהיג של שתי להקות שאני אוהב – South San Gabriel ו-Centro Matic. השניה גם ביקרה אצלי ברשימה של השנה שעברה. הפעם הוא הלך סולו ונראה לי ששם אני אוהב אותו אף יותר.

"Scorpion" הוא אחד מאלבומי הלילה המובהקים שלי השנה. אלו שמקבלים את הקסם שלהם בשעות הקטנות, לבד בחדר, כשהם ברקע. יש בו יופי אפרורי שמשתלב היטב עם הקול של ג’ונסון, שאחראי פה כמעט לבד על כל המוזיקה והנגינה בכלים השונים. הוא גם אלבום נורא שלם בהרגשה, כשכל רצועה ממשיכה את האווירה או הכיוון של הקודמת. אם שומעים אותו או שזה רק קטע מעבר אינסטרומנטלי. מין מקשה אחת שעובדת נפלא בימים חורפיים אלו. לקח לי כמה שמיעות כדי להתחבר אליו ממש, אבל כשזה הגיע נשאבתי אליו בכל הכוח.

You Will Be Here, Mine

Blackest Sparrow / Darkest Night
 

AeroTom

New member
14


Dinosaur Jr. – I Bet On Sky


כבר אלבום שלישי ברציפות בקאמבק של דינוזאור ג’וניור ונראה שהם לא מסוגלים לעשות אלבום רע בשנות האלפיים…הקודם שלהם, "Farm", נהיה אולי האלבום האהוב עלי שלהם בכלליות. החדש ממשיך באותו הקו הכיפי הזה שלהם, עם אותן גיטרות מוכרות, סולואים סוחפים ושירי רוק סטנדרטים כביכול שעושים לך אבל ממש טוב על הלב. לא כל האלבום הוא "כיפי" במהותו, כי ג’יי מסקיס יודע גם להוריד אותך לקרקע הרבה פעמים, כפי שעשה באופן מקסים עם אלבום הסולו שלו מ-2011. רק שבאלבום של הדינוזאורים אתה יודע שהנה תכף יגיע עוד איזה שיר מחשמל שיקפיץ אותך. הם די חוזרים על אותה נוסחה, אבל ממש לא אכפת לי שכל כמה שנים יגיע אלבום כזה, שמספק את הסחורה עד הסוף. מי שמכיר טוב את הסגנון שלהם ואוהב אותו, זה עוד אלבום דינוזאור קלאסי לאוסף.

See It On Your Side

Don’t Pretend You Didn’t Know
 

AeroTom

New member
כבר לא הייתי אומר שזה מפתיע


שני אלבומי הקאמבק הקודמים שלהם היו מצויינים. "Sky" די ממשיך את אותו הקו. העדיין מגניב מבחינתי, בהחלט.
 

Barmelai

New member
אומר לך מה מפתיע, יונית

מה שמפתיע זה שככל שאני מכיר, הדינוזאור עשו את הקאמבק המושלם. אם מישהו מכיר עוד מקרה כזה, כאן המקום לבוא ולהזכיר (ניל יאנג ופיטר טוש הם אחלה תשובה, לשאלה אחרת). אנחנו מדברים על להקה שפרצה באמצע שנות השמונים, התפוצצה כבר באלבום השני כמו איזה כוכב נובה והכחידה את עצמה לפני סגירת המילנים הקודם. אולי נפל עליהם מטאור, לא יודע, הפסקתי לעקוב אחרי Where You Been המעולה. אפילו לא ידעתי שהם התפרקו.
בינתיים העולם התקדם 10 שנים לבדו והנה הם צצו פתאום, כאילו הפשירו את הדינוזאור מאיזה קרחון וזה בלי לבזבז שניה, פותח בדהרת אמוק וקורע את כל משלחת המחקר על מדעניה על מכושיה, כלבי ההאסקי ושפנפנות הפלייבוי שלה לגזרים.

זה היה קאמבק מארץ הקאמבקים. זה היה קאמבק בעליה. כמעט לא יאמן. אם אתה חותך את 10 השנים של הקרחון ומחבר את הדינוזאור של היום עם הדינוזאור של סוף שנות התשעים, אתה מקבל להקה עם גרף שיפור מתמיד.

אני התחלתי לשים לב אליהם שוב, עם הגילוי של הסולו היפה של J מאסיס - מספר גוונים של למה. מובן שאת הגילוי הזה אני חייב לך, מאחד הדרוג הקודמים. אני מסכיםאתך שהאלבומים שהג'וניורים עושים לא צריכים לחדש משהו כדי להיות שווים שמיעה, זה ז'אנר שכזה, אינדי הארד רוק או מה שזה לא יהיה וזה אחד היתרונות שלו, כל מה שהם צריכים זה רק שהשירים יהיו בנויים על לחנים עם הרבה בשר. ובקטגוריה הזו, בכל אחד משלושת האלבומים האחרונים יש אסאדו שלם. כיום אני מכה על חטא שזנחתי אותם, ההפסד היה כולו שלי. זו להקה שהדיסקוגרפיה שלה מומלצת כמעט כולה.
 

Celluloid Hero

New member
ההפתעה הכי גדולה עבורי בזמנו

זה שתומר אוהב אותם. מאז, כל ההפתעות הן משניות. אני מזכיר שמדובר בלהקת נוייז-רוק. נכון, אם מנקים את הסאונד יוצא פרל ג'אם (רק עם לחנים חזקים יותר), אבל אם תנקו את הנוייז מהאלבומים המוקדמים שלהם יילך כל הקסם עם זה. ויותר מזה, גם היום זה נכון. כשהייתי בהופעה שלהם לפני כמה שנים, כל מה שזכרתי ביציאה, זה את האוזניים המצלצלות. החבר'ה האלה פשוט לא מרחמים עליך לרגע (ואז גם לא ממש היתי חסיד נוייז כמו שאני היום..), וזה מה שעושה אותם טובים.
 

AeroTom

New member
לא יודע מה כזה מפתיע שאני אוהב אותם האמת

אותו סיפור עם REM ועוד כמה דברים שזרקתי עליהם מילים או הצטרפתי להמלצות בעבר. הם לא ממש רחוקים מהסגנונות שאני שומע ועושים לי טוב. הכל בגדר הרוקנ'רול הרחב. אני אוהב המון מוזיקה...אולי אנשים לא יודעים את זה, לפעמים זה מצטייר ככה, כי אני מתמקד לרוב בז'אנרים הכי קרובים אלי שאני "מתמחה" בהם ולא יוצא לי לכתוב על כל הדברים והאמנים אצלי באוסף. אבל אני שומע ואוהב המון דברים. גם לא סתם אני מתעניין או קונה 50 אלבומים בשנה שיוצאים בזמן אמת. תבואו פעם לביקור ותעברו על המדפי דיסקים הרבים שלי
בטוח שתמצאו עוד "הפתעות"...

בחזרה לשרשור המקורי - לצערי פיספסתי את שני הביקורים של הדינוזאורים בארץ בשנים האחרונות. אז לא יודע עדיין איך ההרגשה של לראות אותם בלייב. קיוויתי שהם יחזרו גם בשביל האלבום החדש.
 

Barmelai

New member
כמו פטמת גירוז של בוגי

כמו הקוליפורמים של החומוס בחומוס הוד, כמו הפה של לואי סי קיי, כמו האיפור של מיקי בוגנים, כמו התחתונים של בר רפאלי, כמו שולחן העבודה שלי, יש דברים שאסור לנקות. אני דווקא לא ממש מופתע מזה שתומר אוהב את הדינוזאורים. באותה מידה שיש בהם סוניק יות', יש בהם גם ניל יאנג.
 

Celluloid Hero

New member
ועדיין..

אני יכול להגיד שלבלאק פאלג יש אחלה מלודיות, אם תקשיבו ל damaged חמש-עשרה פעמים... העניין הזה של ניל יאנג (ורוק דרומי בכלליות), מתגלה בדיעבד, בשונה נניח מפרל ג'אם, ששם זה ברור הרבה יותר מהר ונמצא הרבה יותר בפרונט. הנוייז זה הדבר הראשון שאתה שומע אצל הדינוזאור. זה שתומר לא נבהל מכזה דבר, זה נאמר לגמרי לגמרי לשבחו. לא חושב שכל חובב רוק דרומי היה עובר את "המכשול" הזה.
 

AeroTom

New member
אני לא שומע רק רוק דרומי, אתה יודע...

ראה הודעה שלי קצת למעלה. לא חושב שמי שמכיר אותי היה מופתע שאני אוהב הרכב כמו Dinosaur Jr. יש פה דיבורים כאילו זה אלבום ראפ, פרוג או מזרחית או כל דבר שאני בהחלט לא מחובר אליו או לא מדבר אלי.

ואני פה, כן
זה מתחיל להרגיש קצת כמו הילד שההורים שלו מדברים עליו כשהוא נמצא לידם בחדר.
 

Celluloid Hero

New member
שמע,תומר אני מכיר אותך כבר כמה זמן

משהו כמו 5 שנים? ,אני יודע טוב מאוד שאתה ממש לא רק חובב רוק דרומי. למעשה, זה שאתה מסוגל להפתיע אותי גם אחרי 5 שנים, זה מבחינתי העדות הכי יפה לזה. והכי כיף שנופלת ככה להקה פתאום בשטח המשותף שלנו, לא?. כל אחד מנסה לנכס אותה לעצמו. זה נוייז, לא זה בכלל יאנג. לא זה היה ברמלאי כל הזמן הזה. אז אולי זה פרוג בכלל? :). בקיצור, גם במשפחות הכי טובות, הכי כיף שיש מכות :) :)
 
זה שהוא אוהב את דינוזאור ג'וניור

זה כמו שחובב רוק יגיד שהוא אוהב את לד זפלין. לא הפתעה גדולה. דינוזאור הם חתיכת להקת בסיס באלטרנטיב האמריקאי, כל מי שקצת מתעניין ברוק אמריקאי של אותם שנים יכיר אותם. אם תומר היה אומר פתאום שהוא אוהב את סידני לאופר, הייתי מופתע (ותאכלס, למה לא לאהוב אותה). אבל דינוזאור זה אשכרה ניל יאנג פוגש את הוסקר דו. אלמנטרי לחלוטין. אגב, הייתי בהופעה שלהם בארץ, היו די טובים, אבל בזמנו לא הכרתי את כל החומרים שלהם, כך שקצת היה קשה לי להנות בצורה רצינית.
 

Celluloid Hero

New member
השלב הבא זה סידני לאופר.. :)

שמע, בגדול ניסיתי לזרוק מחמאה לתומר על זה שהוא שומר על ראש פתוח, וזה למרות שהוא לא בדיק מחזיק את Zen arcadeשל הוסקר דו, דאמג'ד של בלאק פלאג, או את החמישה הראשונים של הראמונס בבית (אלא אם יש עוד כמה הפתעות שעוד לא גיליתי). לא ציפיתי לביקורת המשונה הזאת, אבל ניחא, כולה מחמאה, אני יכול גם לקחת אותה בחזרה...
 

AeroTom

New member
המחמאה נרשמה והתקבלה מאוד בחיבה, בהחלט.

פשוט כאילו הצטייר לי משם שאני נורא מקובע על משהו ספציפי ורציתי להבהיר שלא ממש ויש אצלי אהבה לכל מיני דברים שאני לא תמיד מדבר עליהם או מציג את האהבה שלי כלפיהם פה. כאילו זה מפתיע שאני עם ראש פתוח ומבחינתי תמיד הייתי (או לפחות אחרי שנות העשרה המתלהבות
).

Anyway, רק הבהרה ושאני אוהב הרבה דברים שאולי "יפתיעו" אנשים שלא ביקרו אצלי או מכירים את כל האהבות המוזיקליות שלי מאז ועד היום. חיבה לסידני לאופר אגב עדיין לא נרשמה. לא חושב שיש לי משהו שלה בספרייה אצלי...אבל אבדוק!
 
למעלה