סקר - מתי בפעם הראשונה

She Dolphin

New member
סקר - מתי בפעם הראשונה


מתי בפעם הראשונה חלפה במוחי המחשבה שמילת תינוק היא דבר נורא?

מתי בפעם הראשונה חלפה במוחי המחשבה ש"אני לא אעשה דבר כזה לבן שלי".

מתי בפעם הראשונה עלתה הסוגיה ביני לבין בן/בת הזוג (באם יש כאלה) ומה הייתה תגובתם?

מתי בפעם הראשונה הפסקתי בעיקר לפחד מההחלטה שלי לא למול את בני, והתחלתי לשמוח בה?

מתי בפעם הראשונה סיפרתי לבני המשפחה הקרובה על הכוונה לא למול את בני, ומה הייתה תגובתם הראשונית?

מתי בפעם הראשונה התאכזבתי מתגובה שקיבלתי לגבי אי מילת בני ומתי בפעם הראשונה הופתעתי לטובה מתגובה שקיבלתי?

מתי בפעם הראשונה ובאיזו סיטואציה הופתעתי מסוגיה כלשהי שקשורה באי מילת תינוקות?
 

marx04

New member
עונה למיטב זכרוני

שלום דולפינה,

אני עונה לשאלות בסקר למיטב זכרוני, ואני מקווה שזכרוני אינו מטעה אותי.

מתי בפעם הראשונה חלפה במוחי המחשבה שמילת תינוק היא דבר נורא?
אינני בטוח שהמלה "נורא" היא שחלפה בראשי, אך אם אינני טועה כבר כנער צעיר חשבתי שמילה היא דבר מיותר ומכאיב ללא סיבה.

מתי בפעם הראשונה חלפה במוחי המחשבה ש"אני לא אעשה דבר כזה לבן שלי".
כנער צעיר בעל תודעה אתאיסטית חזקה, היה לי ברור שלא אמול את בני, אם וכאשר יהיה לי כזה.

מתי בפעם הראשונה עלתה הסוגיה ביני לבין בן/בת הזוג (באם יש כאלה) ומה הייתה תגובתם?
בוודאות הסוגיה עלתה כאשר בת זוגי הרתה לראשונה לפני כ-6 שנים. אמרתי לה שאם זה יהיה בן, חשוב לי שלא נמול אותו. התגובה היתה בסגנון: "דיה צרה בשעתה. קודם נראה אם זה בן או בת, ואז נדבר על זה". זו היתה בת. הבן הגיע לפני קצת פחות משנה, והוא נותר שלם
. יכול להיות שברמה העקרונית הסוגיה עלתה הרבה קודם כאשר הכרתי את בת זוגי והיה לי חושב להבהיר לה שאני אדם חילוני ואתאיסטי מאד.


מתי בפעם הראשונה הפסקתי בעיקר לפחד מההחלטה שלי לא למול את בני, והתחלתי לשמוח בה?
מעולם לא חששתי מהרצון ומההחלטה שלי שלא למול את בני. תגובת הסביבה מעולם לא עניינה אותי. יחד עם זאת, לאחר שנולד הבן, ובשבועות הסמוכים לאחר לידתו, בהחלט היו שמחה וגאווה מיוחדות על שהותרנו אותו שלם ולא פגענו בו. התחושה היא נפלאה.

מתי בפעם הראשונה סיפרתי לבני המשפחה הקרובה על הכוונה לא למול את בני, ומה הייתה תגובתם הראשונית?
אינני זוכר מתי בדיוק סיפרנו על כך למשפחה הקרובה. סביר להניח שזה היה סמוך לאחר שהחלטנו סופית שלא למול אותו, כלומר כחודשיים-שלושה לפני הלידה. אחי ואשתו אמרו שאנחנו מזיקים לילד (הטיעון החברתי). אמא שלי אמרה שההחלטה היא רק שלנו. אמא של בת זוגי שמחה על ההחלטה. אחותה של בת זוגי אמרה גם היא שאנחנו מזיקים לילד (הטיעון החברתי). בסך הכל התגובה של בני המשפחה היתה צפויה, מתונה ולא מטרידה.

מתי בפעם הראשונה התאכזבתי מתגובה שקיבלתי לגבי אי מילת בני ומתי בפעם הראשונה הופתעתי לטובה מתגובה שקיבלתי?
לא התאכזבתי משום תגובה שקיבלתי לגבי הותרת בני שלם. אני מקבל את כל התגובות בשוויון נפש, ואין לי ציפיות מיוחדות מאף אחד בהקשר זה.
בהחלט היו מספר לא קטן של הפתעות לטובה. הזכורה לי יותר מכל היא תגובת האחות הדתית מאד מטיפת חלב, שהיתה שוות נפש כשנודע לנו שאין לנו כוונה למול את בנינו, והתייחסה ועדיין מתייחסת אליו ואלינו באופן מקצועי, חם ונעים מאד.


מתי בפעם הראשונה ובאיזו סיטואציה הופתעתי מסוגיה כלשהי שקשורה באי מילת תינוקות?
לא זכור לי שהיתה לי הפתעה מיוחדת (מלבד מספר תגובות חיוביות שלא בהכרח היו צפויות).

בברכה,

אורי.
 

חדשה31

New member
נסקרת:

1. מתי בפעם הראשונה חלפה במוחי המחשבה שמילת תינוק היא דבר נורא?

סביבות גיל 12 - כשנכחתי לראשונה ולאחרונה בחיי ב"שידור חי" של מילה.
אני חושבת שחשבתי שזה נורא עוד לפני כן - אבל כשרואים את זה בעיניים ושומעים באוזניים זה הופך את המחשבה לסופית.

2. מתי בפעם הראשונה חלפה במוחי המחשבה ש"אני לא אעשה דבר כזה לבן שלי".

כנראה שבפעם הראשונה האמיתי - שוב בסביבות גיל 12 באותה מילה יחידה בחיי שנכחתי בה.
אני זוכרת שחשבתי בראש: מה זה השטויות האלה? אנשים באשכרה עושים את זה???
ונהיה לי נורא ברור שלי זה לא יקרה.

3. מתי בפעם הראשונה עלתה הסוגיה ביני לבין בן/בת הזוג (באם יש כאלה) ומה הייתה תגובתם?

NA

4. מתי בפעם הראשונה הפסקתי בעיקר לפחד מההחלטה שלי לא למול את בני, והתחלתי לשמוח בה?

מאז ומעולם שמחתי בהחלטה (אם אפשר לקרוא שמחה לדבר שהוא מאוד טרביאלי וטבעי בעיני: לא לחתוך שום דבר מגוף של אחרים...)
ומאז ומעולם פחדתי ממנה. (אשקר אם אומר שאין לי חששות לגבי העתיד. אבל אני לומדת לחיות איתם בשלום ולתת להם מקום. (קצת צדדי).
הם קיימים, והם מובנים לי. כל אדם מתמודד אחרת עם החלטות "יוצאות דופן". כנראה שנפל בחלקי להיות בן אדם יותר חששן -
אבל זה לא מונע ממני להחליט כאלה החלטות ולמממש אותן.)


5. מתי בפעם הראשונה סיפרתי לבני המשפחה הקרובה על הכוונה לא למול את בני, ומה הייתה תגובתם הראשונית?

רסמית - ימים ספורים לפני הלידה.
זה גם לא היה ממש לספר - אלא יותר לומר למי שהתעניין לגבי מוהל - שאני ממש לא מחפשת ואין כוונה למול.
לא הייתה "יצאה רשמית מהארון".
התגובות נעו בין זעזוע וזעקות שבר ("את עושה לו עוול!", "הוא לא יהיה יהודי!") ונסיונות שכנוע לעשות ("זו בסה"כ רקמה מתה", "זה לא כואב", "תעשי אצל רופא"...)
לבין נדנוד בלתי פוסק מצד קרובה חוזרת בתשובה שזה היה ממש בנפשה לחבל באיבר מינו של תינוק שהוא לא שלה רק בגלל שאמא שלו מוכרת כיהודיה במשרד הפנים,
ובין אמירה - "אנחנו לא מסכימים איתך אבל זו בחירה שלך ונכבד אותה" (מצד אלה שמכירים אותי מאוד מאוד מקרוב ואפילו יכלו לחזות החלטה כזאת מכיווני)

6. מתי בפעם הראשונה התאכזבתי מתגובה שקיבלתי לגבי אי מילת בני ומתי בפעם הראשונה הופתעתי לטובה מתגובה שקיבלתי?

התאכזבתי מכך שבבית חולים אמרו לי שלכל התינוקות הלא נימולים עד גיל שנה - שמים קטטר "כי העורלה פוגעת באמינות הבדיקה".
אני אומנם לא מומחית ולא רופאה - אבל התחושה הייתה של בורות קשה. מה, אחרי גיל שנה קורה נס והעורלה כבר לא "מפריעה"?...
עובדה שבסוף לא היה קטטר ובכ"ז הבדיקה יצאה נקיה. כלומר: אפשר גם בלי.
אני חושבת שהאכזבה היתה כי מעולם הרפואה ציפיתי ליותר.

הופתעתי לטובה מידיד שניגש ולחץ לי את היד ואמר לי שהוא מאוד מעריך אותי שויתרתי ווחושב שזו בחירה אינטיליגנטית.
(אני עניתי שמבחינתי זו בחירה טבעית וברורה מאליו).
עד אז איש לא אמר לי מילה טובה או מחזקת בעניין. חוץ מאנשים שפגשתי דרך הפורום - ב"מציאות" - איש לא הסכים איתי עד הסוף.
לא ציפיתי שמישהו יבוא וילחץ לי את היד על הרקע הזה...

אגב, אותו ידיד כן מל את הבן שלו (שלא יהיה שונה), והיום אומר שבדיעבד - היה מוותר.

7. מתי בפעם הראשונה ובאיזו סיטואציה הופתעתי מסוגיה כלשהי שקשורה באי מילת תינוקות?

לא זוכרת את הפעם הראשונה, אבל אני מודה שהופתעתי רבות מקריאה בפורום.
אני הודיתי פעמים רבות - שאני לא עשיתי מחקר לפני שהחלטתי, כי מאז ומעולם היה לי ברור שככה גוף האדם צריך להיות: עם עורלה.
כמו שלא עלה בדעתי לחקור האם כדאי או לא להוריד אצבע (אולי זה יותר בריא לחיות בלי זרת?) גם לא עלה בדעתי לברר האם כדאי או לא להוריד עורלה...

אבל מקריאה בפורום כן הרחבתי אופקים - וגיליתי את נזקי המילה.
ובהחלט הופתעתי לגלות לאילו נזקים שלא חשבתי עליהם היא גורמת.
אני לא מדברת על הנזקים מבחינת ההגנה על איבר המין אלא דווקא על נזקים "וויזואליים" יותר כמו תופעת הפין השעיר, דרכי ההצטלקות וכדומה....
 

She Dolphin

New member
עונה לעצמי:

מתי בפעם הראשונה חלפה במוחי המחשבה שמילת תינוק היא דבר נורא?
מילות לא היו אירוע נפוץ בחיי (נולדתי וגדלתי בקיבוץ של השומר הצעיר - מלו את התינוקות, אבל אל היו מקיימים "אירוע" ולא עושים מזה "עניין"). ברית המילה הראשונה שנכחתי בה הייתה שלהאחיין הראשון שלי, כשהייתי בת 21. זאת הייתה ברית מסורתית, שהתקיימה באירוע שהתקיים ב"מועדון לחבר" של הקיבוץ. ברחתי החוצה מבועתת יחד עם אחותי (האמא של התינוק) וחשתי שמתקיים שם משהו נורא ולא נכון בכל כך הרבה מובנים.

מתי בפעם הראשונה חלפה במוחי המחשבה ש"אני לא אעשה דבר כזה לבן שלי".
ברגע הנ"ל אמרתי לעצמי (ואני חושבת שגם אמרתי לאחותי בקול רם) שאני לא אעשה דבר כזה לתינוק שלי, אבל אפילו אני תייגתי את האמירה הזאת שלי יחד עם כל מיני אמירות שאמרתי בגיל הזה ומ כיוון שכל עניין הלידות היה רחוק ממני מאוד לא חשבתי על זה יותר מדי.

מתי בפעם הראשונה עלתה הסוגיה ביני לבין בן/בת הזוג (באם יש כאלה) ומה הייתה תגובתם?
הסוגייה עלתה מיוזמתו של האיש, שמאז ומתמיד אמר בנחרצות שהוא לא ימול את הבנים שלו. זה קרה עוד לפני שהייתי בהריון אבל כבר התחלנו לדבר על ילדים, על איך נרצה לגדל ולחנך אותם. הוא נתקל בכתבה בעיתון "הארץ" שעסקה אם אני לא טועה בחינוך ביתי והיתה שם כתובת אינטרנט של איזשהו אתר "באופן טבעי"? - ומשם הוא הגיע למאמר של חנוך בן-ימי והמנוחה היא הסטוריה. התגובה שלי הייתה באותו רגע "נכון, אני גם מרגישה ככה, אבל בוא נחכה שיהיה הריון ובוא נחכה ונראה אם זה בן, ואז אני אתחיל לקרוא ולחשוב לעומק".

מתי בפעם הראשונה הפסקתי בעיקר לפחד מההחלטה שלי לא למול את בני, והתחלתי לשמוח בה?
כשהבכור שלי היה בן 9 ימים
. שם זה התחיל וגדל וצמח בהדרגה, וככה זה ממשיך עד היום.

מתי בפעם הראשונה סיפרתי לבני המשפחה הקרובה על הכוונה לא למול את בני, ומה הייתה תגובתם הראשונית?
אם אני זוכרת נכון, סיפרנו להם בערך באמצע ההריון. תגובתם הראשונית הייתה ספק מצחיקה (הצד שלי) ספק מבאסת (הצד שלו)

מתי בפעם הראשונה התאכזבתי מתגובה שקיבלתי לגבי אי מילת בני ומתי בפעם הראשונה הופתעתי לטובה מתגובה שקיבלתי?
התאכזבתי מהתגובות של המשפחות - נפלו עלינו עם כל הקלישאות וסירבו לחלוטין לקרוא על הנושא ודי זלזלו בתחקיר הרציני שעשינו. התגובה הראשונה שהפתיעה אותי לטובה הייתה של חברה שלי, שמלה את בנה כמה חודשים קודם מהסיבות החילוניות הידועות, אבל פירגנה לנו על האומץ


מתי בפעם הראשונה ובאיזו סיטואציה הופתעתי מסוגיה כלשהי שקשורה באי מילת תינוקות?
במפגש קה"ל הראשון שהיינו בו, כ 3 חודשים אחרי הלידה. הופתעתי לראות שיש באמת עוד אנשים שלא מלו את הבנים שלהם, ושהם אנשים "רגילים" כמונו. אני יודעת שזה טיפשי (בטח היום במבט לאחור) אבל באותו זמן זה היה לי חשוב. ובגלל זה חשוב לי כל כך שכאן בפורום, הורים שמתלבטים יקבלו את התחושה שהם לא לבד, ושזה בסדר גמור לחפש אנשים שחושבים ופועלים כמוך וזה מאוד מחזק כשאתה עומד להפוך להורה בפעם הראשונה (וגם בשניה ובשלישית).
אחרי כמה זמן הופתעתי לגלות בפעם הראשונה שמתנגדי המילה מסכימים אחד עם השני בערך רק על דבר אחד - שמילת תינוקות היא דבר מיותר. מעבר לכך הם די לא מסכימים על שום דבר, אבל זה כבר נושא לשרשור אחר
 
סקר מעניין, לא עונה לפי הסדר:

המחשבה שאני לא אעשה דבר כזה לבן שלי עברה בראש שלי כבר בתיכון, בעקבות לידה של מורה שלי שהזכירה שהיא התלבטה, החליטה בסוף כל למול ושחברים אחרים שלהם לא מלו.
רק אז חשבתי שזה משהו שבכלל מתלבטים בו. כל נושא ההריון והלידה היה רחוק מאוד ממני. ואחרי התלבטות קצרה הבנתי שאין לי סיבה כן למול, וככה דעתי נשארה מאז.
הבנתי שמילת תינוקות היא דבר נורא ככל שהעמקתי בפעילות שלי בתחום. בהתחלה חשבתי שזה עניין של בעד ונגד וכל הורה מחליט לעצמו את החלטתו, עד שגיליתי שבעצם אין בעד. אין שום יתרון ממשי למילה. שום טיעון שקול. ושאנשים ממשיכים לעשות את זה בהמוניהם כי הם רגילים, או מונעים ע"י הפחדים שלהם, או מצווים ע"י הרבנים שלהם. וכל סיבה כזו היא נוראית, בעיני. כל מה שגורם לאדם להחליט החלטות שלא באות ממקום שהוא מאמין בו בלב שלם, ומרגיש את נכונותן, הוא רע בעיני.

מעולם לא פחדתי מההחלטה הזו. זו היתה פשוט דעתי, כמו שאני מחזיקה בדעה מוצקה לגבי הרבה דברים אחרים. ולא יכולתי להתכחש לה.
לשמוח - בהתחלה, כמה שלא נעים להגיד, זו היתה שמחה שבאה בעקבות דברים ששמעתי מחברות שכן מלו או התכוונו למול. לא בדיוק שמחה, ובטח שלא שמחה לאיד, אבל כששמעתי על כמה שקשה להן עם המילה של הילדים שלהן, גם עם הרעיון וגם עם הארגון, והחששות, והמשפחה, היה לי טוב שכל הדברים האלו לא נוגעים לי בכלל. החששות האלו פוסחים עליי. והיה כל כך פשוט לגרום להם לדלג מעליי ככה.
לשמוח ממש - כשהילד נולד. כשהבנתי שההחלטה שלו מונעת ממנו כאב והיו לו פנים ממשיות שיכלו לבכות, לחייך, לבהות ולעשות שלל פרצופים תינוקיים שמעידים על מצב רוחו, וידעתי שאני עושה את מה שעושה לו טוב.

עם בן הזוג דיברתי מאוד מוקדם - כשרק עברנו לגור יחד. אמרתי לו שאם הקשר בינינו נהיה רציני, הוא צריך להכיר את הדברים שאין סיכוי שאתפשר עליהם. שיידע כבר מעכשיו.
היו לו לא מעט שאלות, אבל הודות לפורום גם היו לי תשובות לענות לו. ובסוף הוא הסכים איתי. כשנכנסתי להריון וגילינו שזה בן, לא היתה כבר שאלה בכלל. היה ברור לנו שלא מלים.
המשפחה שלי קיבלה את זה בלי ויכוחים גדולים. למעשה, אני לא בטוחה שאי פעם באמת הודענו רשמית. עם המשפחה שלו היינו בטוחים שיהיו יותר בעיות, אבל גם שם עבר די בשקט.

מעולם לא קיבלתי תגובה מאכזבת. כנראה שיש בי משהו מספיק מאיים כדי שאנשים ישמרו על הפה שלהם לידי.
תגובות טובות קיבלתי מהמון כיוונים - הפיזיותרפיסטית שהחלפתי לידה חיתול, עוד מטפל, בנסיבות דומות, שאמר לי "היי, גם אתם לא מלתם!", לייקים בפייסבוק כשפרסמתי תמונות מהמצעד או מתערוכות (גם מאמהות שמלו, למרבה הפליאה), תגובות תומכות בתערוכות... באמת שמקבלים הרבה פידבקים חיוביים.

אני לא יודעת אם באמת הופתעתי ממשהו. אולי רק מאחוזי המילה הגבוהים בארה"ב, שאני עדיין לא תופסת, ומהסיבות הדביליות כל כך שהם מלים בגללן. המדינה שמסמלת את שיא הנאורות פוגעת פגיעה כזו בכל כך הרבה תינוקות בגלל איזה מטורף שחשב שאוננות היא חטא? הזוי בעיני.
 

cyethra

New member
עונה

מתי בפעם הראשונה חלפה במוחי המחשבה שמילת תינוק היא דבר נורא?
בפעם הראשונה חלפה במוחי המחשבה כשקראתי את הערך על ברית מילה בויקיפדיה, הייתי אז בתיכון. ויקיפדיה היתה אז יותר נאורה מאשר היום, ככל הנראה, כי אני זוכרת בפירוש שהם ציטטו מחקר לפיו ניתחו את הבעות פניהם של תינוקות והוכח שהם סובלים ממצוקה קשה במהלך הברית. כמו כן הוסבר שם בפירוט תהליך המילה, וכשקראתי על המציצה בפה, רציתי למות. יחד עם זאת לא עלתה בדעתי המחשבה שאפשר לא לעשות, עד כדי כך עמוק חלחל בי החינוך שקיבלתי לקיבעון מחשבתי.
אני זוכרת שבשלב כלשהו בי"ב השתתפתי במשחק תפקידים (משחק חופשי לגמרי), בו שיחקתי גבר נוצרי מבוגר השומע לראשונה על ברית מילה. אינטואיטיבית היה לי ברור שהוא יזדעזע מזה ואכן שיחקתי אותו מזועזע עד עמקי נשמתו ומשמיץ את היהודים הברברים שנוהגים כך בתינוקותיהם. זה מפתיע אותי בדיעבד, כי למעשה די ברור שכבר אז הבנתי עד כמה זה נורא, אבל אפשר לומר שזה היה בתת מודע - החלק המודע שבי עדיין היה משוכנע שיש למול.

מתי בפעם הראשונה חלפה במוחי המחשבה ש"אני לא אעשה דבר כזה לבן שלי".
לפני כשנתיים קראתי בגיליון "זמנים מודרניים" של ידיעות אחרונות כתבה על הורים שלא מלים את ילדיהם. הופתעתי מאוד, קראתי את הכתבה ולא השתכנעתי בכלל - סתם הנחתי שמדובר בחבורת תמהונים הזויים. למרות שהודגש שם כי בכל כיתת גן ובית ספר יש לפחות ילד אחד לא נימול בימינו, זה לא השפיע עליי כלל, ועדיין היה לי ברור שהילד הזה כנראה יהיה אומלל. החלק הרפואי כלל לא תפס שם מקום
כמה חודשים אחר כך נכנסתי למדור "בלי ברית מילה" באתר "באופן טבעי" מתוך מחשבה ברורה שהם לא יצליחו לשכנע אותי בנושא הזה. אז זהו, שהם כן הצליחו.


מתי בפעם הראשונה עלתה הסוגיה ביני לבין בן/בת הזוג (באם יש כאלה) ומה הייתה תגובתם?
אני משתפת את בן זוגי בכל מה שעובר עליי ובכל המחשבות שלי, ולכן באופן טבעי שיתפתי אותו בתהליך שעברתי מרגע שהתחלתי לקרוא את המדור ההוא ב"באופן". הוא לא הסכים איתי כלל ולצערי עד היום הוא לא לגמרי מסכים
אם כי לא איבדתי תקווה - ברור לי שאם וכאשר זה יהיה רלוונטי, אביא אותו למפגשים, ואני גם מניחה שכשיהיה תינוק בסביבה הוא יסתכל על זה קצת אחרת.
אבל גם אם לא - בסופו של התהליך שעברתי, כשהבנתי באמת ולעומק עד כמה נורא ואיום ומחריד ומזיק מה שמתרחש שם, בברית, החלטתי חד משמעית שלא משנה מה יאמר אביו של התינוק שלי - על גופתי המתה ימולו אותו. ואם תהיה לאביו טיפת כבוד אליי - גם על גופתי המתה זה לא יקרה. עד אז חשבתי שאם זה חשוב לבן הזוג, אז צריך לוותר ולמול, אבל עוד לא הבנתי באמת כמה זה נורא (ההשוואה למילת נשים עזרה לי לתפוס פרופורציות - הרי ברור ששום דבר שבעולם לא ישכנע אותי להניח למישהו למול את בתי - אם כן, האם לבני לא מגיעה אותה הגנה ממני?).

מתי בפעם הראשונה הפסקתי בעיקר לפחד מההחלטה שלי לא למול את בני, והתחלתי לשמוח בה?
מרגע שתם התהליך שתיארתי בסעיף הקודם. אני לא יכולה לומר שאני שמחה על כל העניין, כי כל כך קשה לי עכשיו לשמוח כשאני קוראת בפייסבוק שנולד למישהו בן, כל כך קשה לי לחשוב על העתיד שבו ייוולדו תינוקות בנים אצלי במשפחה וללא ספק את רובם ימולו, ובכלל - הנושא הזה לא עוזב אותי. והוא קשה. מאוד קשה.
אולי בגלל שעוד אין לי תינוק, אני לא מרגישה שמחה על כך שהוא יהיה שלם. אני כן מרגישה שמחה כשאני חושבת על התינוק של בת דודתי שלא יצטרך לעבור את הזוועה הזאת על בשרו, וכל מחיר שניאלץ לשלם למען זאת נראה לי קטן (ראו השוואה למילת נשים - הרי ברור שהייתי מעדיפה שכל העולם לא ידבר איתי, ובלבד שבתי לא תעבור מילה).

מתי בפעם הראשונה סיפרתי לבני המשפחה הקרובה על הכוונה לא למול את בני, ומה הייתה תגובתם הראשונית?
גם את אמי שיתפתי בתהליך שעברתי, וגם היא עד היום לא מסכימה איתי. היא לא דתייה (המצווה היחידה שהיא שומרת עליה היא כשרות, וגם זה רק בבית) אבל פתאום בנושא הברית היא התחילה לתת טיעונים כמו "אלוהים אמר" ו"צווינו לעשות ברית"
, ומה בדיוק יש לענות לזה? מלבד להקריא לה את פרק י"ז בבראשית ולהוכיח לה שמדובר בפרשנות בלבד, וכן להקריא לה את המאמר של חנוך בן-ימי בנושא ("עתיד המילה ביהדות"), שאת שניהם עשיתי, ושניהם לא שכנעו אותה, ממש אין לי מושג מה לעשות. אבל זו לא ההחלטה שלה ולכן זה לא כל כך משנה לי, סתם מתסכל, וסתם מכעיס אותי בכל פעם מחדש לחשוב שאם הייתי בן - אין שום ספק שהייתי נימולה.
אבי לעומתה קרא את המאמר שלי ("ברית מילה - לשחות נגד הזרם"), הוא מסכים עם כל מילה בו, אבל חושב שאני רציונלית מדי (מה?
) ושיש דברים שעושים רק מתוך הרגשה שזה הדבר הנכון. כלומר, הוא מסכים עם כל מה שאני אומרת, ויחד עם זאת אם היה נולד לו בן עכשיו הוא היה מל אותו, כי זה הדבר שהוא מרגיש שנכון לעשות. אמרתי לו שאני יכולה לקבל את העובדה שיש דברים שעושים מתוך הרגשה כזו, אבל כשאתה מרגיש שהדבר הנכון לעשות הוא לגרום נזק בלתי הפיך לתינוק שלך ביודעין, אתה לגמרי עובר את הגבול. ומה הכי הזוי? גם עם זה הוא הסכים! וזה עדיין לא שכנע אותו!

מתי בפעם הראשונה התאכזבתי מתגובה שקיבלתי לגבי אי מילת בני ומתי בפעם הראשונה הופתעתי לטובה מתגובה שקיבלתי?
על האכזבות כתבתי בסעיף הקודם. מתי הופתעתי לטובה? כשגיליתי כמה חברים בפייסבוק, שבלי שום קשר אליי כבר חושבים כמוני בנושא הברית! ובינתיים הצלחתי לשכנע מעט מאוד אנשים - שניים בלבד (בת דודתי והידיד הכי טוב שלי) - אבל בשבילי זה המון, וזה סיפוק גדול.
 

חדשה31

New member
אני חייבת לציין ששמירת כשרות

תמיד מצטיירת לי כמו וואחד מצווה לשמור.
כל פעם שאני מתארחת בבית שומר כשרות אני מתחילה להתבלבל:
איפה שמים את הכוס? את הצלחת? מותר לי לשתות בכוס הזאת אחרי שאכלתי את זה?
איך זה הולך עם הסקוטץ'? אולי לוותר על הקפה? (חלב)

זו מצווה קשה לביצוע בעיני: אני לא הייתי יכולה לחיות ככה - כשאני צריכה לחשוב כל הזמן על איזה כלים להוציא, מה מתאים למה, מה הולך עם מה.
זו מצווה שהיא לא "חד פעמית" (יום כיפור פעם בשנה, קידוש פעם בשבוע - נמשך זמן קצוב ולא ארוך במיוחד...) ושבעצם חיים איתה כל הזמן...

אדם שמקיים (או לפחות משתדל לקיים) מצווה זו - שמלווה למעשה כל רגע בחיים - אני בהחלט רואה בו סוג של מסורתי.
(כלומר, שהמסורת כה קרובה לליבו שהוא צריך איזה קשר ודיאלוג מתמשך איתה...)
זה לא כ"כ מפתיע אותי שקשה לו לוותר על מה שנתפס בעיניו כ"זהות יהודית"....

למרות שמצד שני אני טוענת שגם דתיים מוחלטים היו יכולים לוותר על מילה - לו היו רוצים מספיק.
(תמיד אפשר לסדר עוקף מילה הלכתי. כבר עשו את זה לגבי מצוות וחוקים אחרים, אפשר גם במקרה זה...)
 

cyethra

New member
אני אסביר

זה באמת לא עד כדי כך נורא, כנראה בגלל שאמא שלי שומרת "בקטנה", בלי ההיסטריה שאני קוראת עליה לפעמים ומאפיינת הרבה בתים דתיים.

כלומר, יש הפרדה בסטים של הכלים: כלים לחלב וכלים לבשר, זה כולל את כל הכלים מלבד הכוסות וכלי הזכוכית (זכוכית, כך הוסבר לי, יכולה להיות גם חלבית וגם בשרית בתנאי ששוטפים אותה בין לבין ולא מערבבים. לא יודעת למה).

אז אני אוכלת ארוחת צהרים עם צלחות וסכו"ם מסוימים, וארוחת ערב עם צלחות וסכו"ם אחרים.

חוץ מזה יש לנו כיור אחד, אבל שני סקוצ'ים נפרדים, חלבי ובשרי. כששוטפים כלים חלביים (או שופכים חלב לכיור, או משהו דומה) הכיור נקרא "חלבי" ואז כשרוצים לעבור לבשרי צריך לשטוף אותו בסקוץ' מיוחד (שלישי) קודם.

שמעתי שיש בתים שאם טועים ואוכלים נניח בשר על צלחת חלבית - צריך לקבור את הצלחת בחול או משהו כזה... אז אצלנו לא, לא קרה כלום, פשוט עושים כאילו זה לא קרה.

זה הכל. לאמא שלי ממש לא אכפת שאני אוכל חלב מיד אחרי בשר, ואפילו ביחד, פשוט לא על הכלים הרגילים (אלא נניח בסנדוויץ' אין בעיה). גם היא עצמה שותה קפה אחרי ארוחת הצהרים. כמו שאמרתי, היא לא באמת שומרת מצוות. היא פשוט דואגת למטבח כשר, פחות או יותר.
 

חדשה31

New member
עדיין - צריך לחשוב על זה כל הזמן.

אני לא רואה איך לא. גם אם שומרים "בקטנה".

אני מכירה עוד בתים כאלה ששומרים ככה (לייט) - וכן בכ"ז מושקעת מחשבה בשמירת הכשרות - כי אחרת פשוט לא ניתן לשמור עליה.

לאמא שלך אולי לא אכפת שאת תאכלי חלב אחרי בשר - אבל לגבי עצמה אני מניחה שכן אכפת לה והיא צריכה
לחשוב על מה שהיא אכלה כדי לא לטעות. (צריך לזכור מה אכלת ומתי...)
 

cyethra

New member
לא בדיוק

הנה עכשיו לדוגמא שטפתי צלחת מארוחת הצהרים, לא חשבתי על זה, פשוט לקחתי את הסקוץ' הבשרי, שטפתי כרגיל ושמתי את הצלחת לייבוש. כבר מאוד התרגלתי לבחור את הכלים הנכונים ואת הסקוצ'ים הנכונים - ובזה מסתכמת שמירת הכשרות שלי, וגם זה בבית בלבד. מחוץ לבית, I couldn't care less.

כתבתי מקודם שאמא שלי שותה קפה אחרי ארוחת הצהרים
כך שהיא לא שומרת ולא סופרת. היא פשוט לא אוכלת חלב ובשר בו זמנית - וגם על זה היא מקפידה רק בבית שלה.

אני חושבת שהראיה הטובה ביותר לכך שלא קשה לשמור כשרות לפי הכללים בבית הזה הוא בן זוגי - שהצטרף לכאן וגר כאן באופן חלקי - הוא מעולם לא שמר כשרות, אבל הסתגל צ'יק צ'ק ובעצמו אומר שזה לגמרי לא מפריע לו.

בביתי העתידי, אגב, ברור שלא אשמור כשרות, לא כי זה קשה, סתם כי בלי כשרות זה יותר קל, וגם כי אני לא מרגישה שום צורך בזה.
 

חדשה31

New member
בחויה שלי - זה ככה.

אצלי - כשאני מכניסה צלחת לארון אני צריכה רק לחשוב איפה המקום של הצלחות.
אם הייתי צריכה להפריד גם לבשריות וחלביות - זה בוודאות היה עוד משתנה לחשוב עליו.
(אחרת - איך תתבצע ההפרדה?...)

אולי אצלך זה לא נחווה ככה - אבל אצלי גם מהניסיון האישי הדל שלי ושל כל מי שאני מכירה ששומר כשרות: כן חושבים על זה.
לא מכירה אנשים שזה לחלוטין על אוטומט אצלם. (אחרת שוב: איך בדיוק מבצעים את פעולת השמירה אם לא חושבים על זה?)
 

cyethra

New member
אני חושבת

שכשיש צלחות מאותו סוג - ממילא שמים אותן זו על זו, בגלל הגודל, לא? ואז אם יש לך שני סוגי צלחות - יש לך שתי ערימות צלחות בארון. או שאני טועה?

כי אצלנו זה ככה - ופשוט סוג אחד לחלבי, וסוג אחד לבשרי... אם הן נוגעות זו בזו במקרה לא קרה כלום (כמו שאמרתי - לא היסטריים)..
 

חדשה31

New member
ערימה אחת -

ובכל מקרה גם אם לא - הכל היה מעורבב.
אין מה לעשות - כשרות מוסיפה עוד משתנים לחשוב עליהם.
אין דרך להתחמק מזה: עצם העובדה ששומרים על מנהג מסויים מחייב להשקיע בזה מחשבה.

למשל - הילד שלי עוד עם חיתולים.
אז יש לי "מנהג" כזה - שאני מחליפה לא. אני צריכה "לרשום" לעצמי תזכורת בראש שצריך להחליף כל X זמן.
זה בהחלט פרמטר לחשוב עליו ואני מודה שאשמח מאוד להפסיק את ה"רישום" הזה.
 

She Dolphin

New member
מנסיוני, אני יכולה להגיד לך שזה ממש קל

אני גרתי שלוש שנים עם שותפה ששמרה כשרות בסגנון דומה לדוגמא שניתנה כאן. היא הייתה בדירה קודם ואני נכנסתי אחריה, לכן היא הודיעה לי מההתחלה שזה סוג של תנאי, ככה זה כאן וזה לא עומד להשתנות - טייק איט אור ליב איט (הנימה לא יוצאת טוב, זה נאמר בענייניות ובנחמדות).

כמו כן, היה לנו סיכום שאני לא מכניסה מזון לא כשר הביתה, ולא מנקה את הבית או מפעילה מכונת כביסה בבית בשבת, כשהיא שם. כשהיא נסעה לסו"ש למשפחה שלה, לא היה לה אכפת מה אני עושה בבית.

בזה זה הסתכם בפחות או יותר (אם אני זוכרת נכון, כבר עברו כמעט 15 שנה מאז).

מכיוון שרציתי לגור בדירה והיא נראתה לי אחלה, החלטתי ללכת על זה, מה גם שבאותה תקופה בקושי בישלתי כך שהיה לי ברור שזה עומד להיות די קל.

וככה זה היה. מהר מאוד נהיה אוטומאטי באיזה סקוטץ' משתמשים ובאיזה כלים (אני השתמשתי בחלבי רוב הזמן כי לא בישלתי בשר בבית) ואם לא הייתי בטוחה אז שאלתי אותה. לא חושבת שטעיתי אי פעם וזה לא היה מלחיץ או קשה, זה פשוט נהיה אוטומאטי.

השותפות שלנו הייתה מאוד מוצלחת, הסתדרנו נהדר למרות הבדלים בענייני המסורתיות או בהשקפות עולם פוליטיות למשל (פשוט לא דיברתי איתה על פוליטיקה, אני מכירה את עצמי טוב כדי לדעת שזה רעיון ממש גרוע
) ומן הסתם לא דיברנו על דעתנו בעניין ברית מילה.

בקיצור, זה באמת לא כל כך מסובך. כשהיתרונות שווים את זה, לא בעיה ללמוד את העניין.
 

kootz

New member
לא רוצה להפוך את הפורום לזירת דיוני דת

אבל שימי לב באיזו קלילות היא הניחה שאת פשוט תסכימי לא להפעיל בעצמך מכונת כביסה בשבת. לא רואה מצב בחיים שדתי היה מפעיל מכונת כביסה בשבת כפשרת מגורים עם חילוני. הם חיים באיזה סרט מגניב כזה שה"כאילו פשרות" נעשות על המגרש שלהם. כלומר מראש ברור שלא תפעילו כלום בשבת, אבל אם היא הייתה אומרת לך "בסדר שתפעילי מכונה גם כשאני כאן" זה היה מה זה נשמע כאילו היא באה לקראתך. כאילו מעולם לא הייתה לך זכות לכבס לעצמך את הבגדים ביום מסוים והיא הגישה לך אותה מתוך תוקף היותה קנצלרית הזכויות הרשמית בעולם.

נשמע כמו הבני זוג האלה "אני לא מסכים שתסעי בשבת אבל מוכן שתלכי בלי כיסוי ראש"... כאילו מי אתה בכלל שתחליט בשבילי שאני חייבת כיסוי ראש?!?! ואיך הגענו למצב שהדתי קובע את רמת הפשרה?
הבועה הזאת עוד תתפוצץ להם בפנים.
 

She Dolphin

New member
שום קלילות, היא הציגה את זה כתנאי לגיטימי

אני יכולתי לבחור לא לגור איתה בתור שותפה, אבל בחרתי שכן. בדירה היו הרבה יתרונות שלא רציתי לוותר עליהם, וגם היא הייתה מאוד נחמדה וישרה, תאמיני או לא


באותו רגע לא היה אכפת לי מעקרונות, רק רציתי למצוא דירה טובה לגור בה, זה לא כל כך פשוט, את יודעת... והזמן הוכיח שזה היה מאוד שווה את זה. לפחות מבחינתי.

לא כל מקום וזמן הם זירה מתאימה לעלות על באריקדות. כל עוד לא חתכו שם אף אחד לא היה אכפת לי להתפשר.
 

kootz

New member
דיברתי על העיקרון שעמד מאחורי ההנחה שלה

יכול להיות שהיא הייתה סופר דופר ישרה, ואולי נחמדה בתנאים המאוד ספציפים שלה.
אבל לשם השוואה, לא פגשתי טבעוני שיודיע מראש שחביתה זה לא אצלו במטבח (אלא אם כן מכינים אותה מחוץ לחלון על גזייה, ככה שזה לא באמת "בתוך הדירה")
לדבר עם בנאדם דתי מרגיש לי כאילו יש צלע שלישית בשיחה, שאותה אני לא רואה, לא שומעת, ואין לי שום דרך להתדיין איתה בהיגיון.
 

She Dolphin

New member
לא התחתנתי איתה, היינו שותפות לדירה


כאמור, בסדר העדיפויות שלי באותה רגע, האינטואיציה שלי אמרה לי שזו הייתה פשרה ששווה לי לעשות, ואכן הפשרה הזאת התגלתה גם בהמשך כהרבה יותר מוצלחת מכל פשרה שעשיתי אי פעם עם שותפים בדירות שגרתי בהן, ושום דבר מעבר לזה.

באותה תקופה בחיי זה היה הדבר הכי חשוב.
 

kootz

New member
אם זה מבחירה- מעולה

כמו בכל דבר בחיים, יש מיקרו ויש מאקרו. אצלך זה עבד מצוין.
אצלי זה עובד פחות טוב. חבר של אמא שלי שגר איתנו בדירה קימץ שפתיו למראה של אטריה סוררת בכיור בפסח. אמא שלי מלמלה קלות שאני אשאיר בפסח כיור נקי. ומשם הייתה הדרדרות דרמטית, שנה לאחר מכן: היא כבר לקחת אותי על דעת עצמה לקנות לחם בטיב טעם וצעקה על חבר שלה שעשה פרצופים.
ביתי מבצרי, גם את המזוזה בחדר הורדתי,היא נראית לי כמו כישוף מהספר של הארי פוטר שמצמיח סורגים והופך אותי לאסירה בביתי שלי. לא יכולה שמגבילים אותי, ועוד יותר לא יכולה שאי אפשר לדבר בהיגיון עם הדמות הערטילאית שקובעת את הגבולות (תראי לי פסוק בתנ"ך שמפרט הוראות התקנה לפלטת שבת).
את לא צריכה להצטדק שעשית באותו הזמן את הבחירות שנראו לך נכונות לאותו רגע, הלוואי עליי רוגע כזה.
 
למעלה