היא הייתה אמורה להיות בת 7. כיתה ב'.
רואה את ילדי וילדות המשפחה שנולדו סביב מותה, איך הם גדלו והתפתחו וכואבת שלא זכיתי לחוות זאת איתה.
מכיוון שהיא נפטרה ביום האזכרה של סבתי, אני עוברת אליה, כי אני "כבר שם". מצד אחד הכאב קיים, אבל מצד שני לא טוב לשקוע יותר מדיי במחשבות של "מה היה יכול להיות" וכו'.
אז כבד וכואב לי בימים האלו שסביב תאריך האובדן.
למדתי להמשיך לחיות לצד הכאב והזיכרון שעולים מדי פעם, ומתעצמים פעם בשנה. מחבקת את השניים שישנם ושואבת מהם כוחות בכל יום ויום.
זוכרת אותך ילדה שלי.
