_
תמיד הכל מתסכם אצלי במילים. אנייודעת, חשבתי לעצמי על ההודעה וקלטתי שאני בטח אחזור על עצמי כי תמיד אצלי זה במילים. וזה למה כאן. כי אולי נגמר לי או שאבד לי האומץ, כי שבוע שעבר רק רציתי לירוק לכל עבור את שאריות המשפטים והרגשות שעברו בי. וכמה שלא ניסיתי לכתוב זה לא עבד. וכשהבטחתי לעצמי שהנה עכשיו אני שותקת אז מצאתי את עצמי שוב, מחפשת מקום באויר, בחלל למילים שלי. זה כמו בערה קטנה שברגע שפותחים את הפה נכנס חמצן ויוצאת שריפה. לא כי מה שיש לי פוצע או פוגע, רק אותי. ובסוף ברחתי כי לא נותר לי מה לומר, כי הגעתי לרגש וכל מה שרציתי להגיד זה שיתנו לי לבכות. כל השדים והרוחות שמתחוללים בי ושמתחוללים מסביבי. זה מוזר, להגיע להמון תובנות בזמן ההודעה הזו כשכמה שלא ניסיתי לרשום לפני, רק מחקתי. מוזר להבין שרשמתי פה אין ספור פעמים כל מה שחנק אותי וכל מה שסיבב אותי במעגלים, ועכשיו. עכשיו אני אחרת. בדיוק מהעבר השני של כל מה שחלמתי. עכשיו הלכתי. וכל מה שהייתי רוצה זה שיהיה מי שירצה שאחזור. אין לי לאן לסובב את הראש כי מאחורי רק מדבר. ומדי פעם החום מטשטש את המציאות ומטשטש את ההגיון ונותן לרגש איזה מעין קטן באמצע כלום. . קרה כ"כ הרבה בכ"כ קצת, כשאני מנסה להאחז במציאות מקווה שאלו לא המגננות שנותנות לי להבין ולא הבורות שנותנים לי ליפול ושזו רק אני, מסתגלת, לבד. . זה בכלל לא מה שרציתי לכתוב, אבל אחרי הכל שוב נגמרו לי המילים לאויר העלום וכל מה שנשאר לי זה מילים לכאן. [תחושה איומה של כל היום שלא משנה עם מי דיברתי או על מה, הייתי קופצת ראש לתוך איזה בור ומכסה את האוזניים, עושה לי חושך ומקווה שאם לא יהיה מי שיציל אני יציל.ואני יודעת, אני יודעת שזה לא עובד ככה לתלות את ה,הצלות, לא בי ואני יודעת שאני אחרת אבל יש בי חלק של הלב שלא נמחק ברגע. וכנראה גם לא ימחק]
תמיד הכל מתסכם אצלי במילים. אנייודעת, חשבתי לעצמי על ההודעה וקלטתי שאני בטח אחזור על עצמי כי תמיד אצלי זה במילים. וזה למה כאן. כי אולי נגמר לי או שאבד לי האומץ, כי שבוע שעבר רק רציתי לירוק לכל עבור את שאריות המשפטים והרגשות שעברו בי. וכמה שלא ניסיתי לכתוב זה לא עבד. וכשהבטחתי לעצמי שהנה עכשיו אני שותקת אז מצאתי את עצמי שוב, מחפשת מקום באויר, בחלל למילים שלי. זה כמו בערה קטנה שברגע שפותחים את הפה נכנס חמצן ויוצאת שריפה. לא כי מה שיש לי פוצע או פוגע, רק אותי. ובסוף ברחתי כי לא נותר לי מה לומר, כי הגעתי לרגש וכל מה שרציתי להגיד זה שיתנו לי לבכות. כל השדים והרוחות שמתחוללים בי ושמתחוללים מסביבי. זה מוזר, להגיע להמון תובנות בזמן ההודעה הזו כשכמה שלא ניסיתי לרשום לפני, רק מחקתי. מוזר להבין שרשמתי פה אין ספור פעמים כל מה שחנק אותי וכל מה שסיבב אותי במעגלים, ועכשיו. עכשיו אני אחרת. בדיוק מהעבר השני של כל מה שחלמתי. עכשיו הלכתי. וכל מה שהייתי רוצה זה שיהיה מי שירצה שאחזור. אין לי לאן לסובב את הראש כי מאחורי רק מדבר. ומדי פעם החום מטשטש את המציאות ומטשטש את ההגיון ונותן לרגש איזה מעין קטן באמצע כלום. . קרה כ"כ הרבה בכ"כ קצת, כשאני מנסה להאחז במציאות מקווה שאלו לא המגננות שנותנות לי להבין ולא הבורות שנותנים לי ליפול ושזו רק אני, מסתגלת, לבד. . זה בכלל לא מה שרציתי לכתוב, אבל אחרי הכל שוב נגמרו לי המילים לאויר העלום וכל מה שנשאר לי זה מילים לכאן. [תחושה איומה של כל היום שלא משנה עם מי דיברתי או על מה, הייתי קופצת ראש לתוך איזה בור ומכסה את האוזניים, עושה לי חושך ומקווה שאם לא יהיה מי שיציל אני יציל.ואני יודעת, אני יודעת שזה לא עובד ככה לתלות את ה,הצלות, לא בי ואני יודעת שאני אחרת אבל יש בי חלק של הלב שלא נמחק ברגע. וכנראה גם לא ימחק]
