=
כבר אתמול היה לי דחף לרשום, כדי לא לחזור שוב לעצוב. . ותראה, מכולם אני רושמת לך אני אמורה להתכל עליי מבפנים על מנת לחבר את עצמי שוב מההתחלה כדי לא לחיות את הילדות שלי להסתכל לבפנים ולאהוב. היא אמרה שכל זה היה בסדר לאז, לפעם. שעכשיו אפשר להשים את הכל בצד כי עכשיו לא צריך להילחם, ושבמידה ונצטרך פעם כבר הוכחתי שאני יכולה אז זה בדיוק כמו לרכב על אופניים, לא צריך ללמוד מההתחלה. אבל עכשיו לשים בצד. וכנראה שזה גם כל אותם הפעמים שכתבתי על האויר הזה, על הרוחות שאני עושה מלחמות עולם כל הזמן להזכיר ולהיות שם בשביל לא לשכוח שיש לי את זה. עכשיו צריך להתחבר. למה שעטפתי את עצמי מבחוץ ומה ששכחתי שהולך בפנים. משם כל המרחק שכנראה שנים שרשמתי עליו וזה לא שגילינו את אמריקה אבל לתחושה יש מילים מדויקת, שזה נותן מסגרת, נותן תקווה, לא בטן נפוחה מאויר שלא יודע איך לפרוץ. . ולפנות בוקר חלמתי אתה תוכל לקרוא לזה תירוצים ולרצות להעיף אותי לאלף עזאזל ואני אסכים איתך. אבל חלמתי, כי זה מגיע לתת מודע שעושה להתרחק. ולמרות הכל אתה שם. לא מתוך מובן מאליו, מתוך זה שצריך להפסיק לדאוג למה אחרים רוצים להיות בסביבתי, כי זה כבר השיעור שלהם. להפסיק להתפעל מכמה שניתן לסבול דברים שאני בחרתי [במודע ובלא מודע] לקחת איתי שכרגע גם משפיעים לסביבה. זה השיעור שלי וכנראה שאני השיעור לאחר. או שנקרא לזה הבחירה. . הנה לא נשאבתי לעצוב, אלא רק למילים, לסוג הזה של הנוכחות שלי כשאני מרגישה נעלמת מידי. פשוט עדיין לפעמים יש רצון עז לברוח רק כדי לממש את החלום שלנשום לבד זה אחרת, זה בלי בעיות ובלי עליות ובלי כל מה שמתלווה. אבל למרות הכל אני כאן כי אני רוצה. עכשיו צריך להילחם ברצון לברוח, כי אין צורך להוכיח שוב שאני יכולה לבד. אפשר להשים את בצד ולחיות בשקט בינינו. אם אני אצטרך, אני אהיה זה כמו לרכב על אופניים.
כבר אתמול היה לי דחף לרשום, כדי לא לחזור שוב לעצוב. . ותראה, מכולם אני רושמת לך אני אמורה להתכל עליי מבפנים על מנת לחבר את עצמי שוב מההתחלה כדי לא לחיות את הילדות שלי להסתכל לבפנים ולאהוב. היא אמרה שכל זה היה בסדר לאז, לפעם. שעכשיו אפשר להשים את הכל בצד כי עכשיו לא צריך להילחם, ושבמידה ונצטרך פעם כבר הוכחתי שאני יכולה אז זה בדיוק כמו לרכב על אופניים, לא צריך ללמוד מההתחלה. אבל עכשיו לשים בצד. וכנראה שזה גם כל אותם הפעמים שכתבתי על האויר הזה, על הרוחות שאני עושה מלחמות עולם כל הזמן להזכיר ולהיות שם בשביל לא לשכוח שיש לי את זה. עכשיו צריך להתחבר. למה שעטפתי את עצמי מבחוץ ומה ששכחתי שהולך בפנים. משם כל המרחק שכנראה שנים שרשמתי עליו וזה לא שגילינו את אמריקה אבל לתחושה יש מילים מדויקת, שזה נותן מסגרת, נותן תקווה, לא בטן נפוחה מאויר שלא יודע איך לפרוץ. . ולפנות בוקר חלמתי אתה תוכל לקרוא לזה תירוצים ולרצות להעיף אותי לאלף עזאזל ואני אסכים איתך. אבל חלמתי, כי זה מגיע לתת מודע שעושה להתרחק. ולמרות הכל אתה שם. לא מתוך מובן מאליו, מתוך זה שצריך להפסיק לדאוג למה אחרים רוצים להיות בסביבתי, כי זה כבר השיעור שלהם. להפסיק להתפעל מכמה שניתן לסבול דברים שאני בחרתי [במודע ובלא מודע] לקחת איתי שכרגע גם משפיעים לסביבה. זה השיעור שלי וכנראה שאני השיעור לאחר. או שנקרא לזה הבחירה. . הנה לא נשאבתי לעצוב, אלא רק למילים, לסוג הזה של הנוכחות שלי כשאני מרגישה נעלמת מידי. פשוט עדיין לפעמים יש רצון עז לברוח רק כדי לממש את החלום שלנשום לבד זה אחרת, זה בלי בעיות ובלי עליות ובלי כל מה שמתלווה. אבל למרות הכל אני כאן כי אני רוצה. עכשיו צריך להילחם ברצון לברוח, כי אין צורך להוכיח שוב שאני יכולה לבד. אפשר להשים את בצד ולחיות בשקט בינינו. אם אני אצטרך, אני אהיה זה כמו לרכב על אופניים.