שבויה לKהבה
New member
:/
שמדובר באחרים.. תמיד יש לי מה להגיד, מה לומר .. אולי לייעץ אבל שזה מגיע אלי פתאום אני אבודת עצות לעצמי אני מרגישה שדברים קורסים לי מול העיניים ואין לי כל שליטה על זה הקשר שלי עם אמא שלי כ"כ מעצבן ומעיק שזה מדכא אותי כבר אף פעם היא לא שימשה לי באמת כאמא. אף פעם לא נפתחה אלי לא שאלה באמת מה קורה לי ומה אני מרגישה. אולי כי היא בעצמה בנאדם סגור. אבל גם כשהייתי במצב הכי גרוע בחיים שלי שזה המשבר של הדיכאון והחרדות והאי שקט הזה חוסר מנוחה 24 שעות היא לא באמת הבינה אותי לא בקשתי הרבה. לא ביקשתי יותר מידי צומת לב רק ביקשתי חיבוק. אולי תמיכה. אבל במקום זה היא רק הקשתה עליי יותר ואמרה לי להוציא מהראש את השטויות ואפילו נשברה גם היא ואמרה שזה באשמתי שזה בגלל הלחץ שהפעלתי עליה. זה רק עשה לי יותר גרוע. מזל שהחבר שלי היה שם בשבילי אם הוא לא אני לא יודעת איפה הייתי היום. ועכשיו שהתקופה עברה (אולי לא לגמרי אבל הרוב כבר מאחורי) גם עכשיו הכל מחורבן. היא בוכה ונשברת מהר במקום להיות חזקה וזה מערער אותי זה זורק אותי אחורה למחשבות דיכאוניות. אני לא יכולה לספר לה דברים שהם אולי לא כאלה נעימים לשמוע כי היא מעדיפה להדחיק ותמיד אומרת "אין לך כלום" היא חושבת שהכל אמור להיות טוב ויפה אבל היא לא יודעת שיש לי גם רגעים קשים וזה מערער את כל הקשר שלנו ואני לא יכולה להגיד שזה לא כואב לי ומעיק עליי כי בכל זאת היא אמא שלי והיא חשובה לי אבל כל זה גורם לי להתחיל לפתח.. (אני לא יכולה להגיד שנאה כי זה לא זה אבל משהו בסגנון). ויש עוד הרבה מעבר לזה שפשוט קשה לי לדבר עליהם בכל אופן אני לא יודעת מה אפשר לעשות בקשר לזה כי את אמא שלי אני כבר לא יכולה לשנות כבר דיברתי והיא פשוט אטומה או שזה האופי שלה (סגורה מבחינה רגשית). מבאס :/ תודה למי שקרא
שמדובר באחרים.. תמיד יש לי מה להגיד, מה לומר .. אולי לייעץ אבל שזה מגיע אלי פתאום אני אבודת עצות לעצמי אני מרגישה שדברים קורסים לי מול העיניים ואין לי כל שליטה על זה הקשר שלי עם אמא שלי כ"כ מעצבן ומעיק שזה מדכא אותי כבר אף פעם היא לא שימשה לי באמת כאמא. אף פעם לא נפתחה אלי לא שאלה באמת מה קורה לי ומה אני מרגישה. אולי כי היא בעצמה בנאדם סגור. אבל גם כשהייתי במצב הכי גרוע בחיים שלי שזה המשבר של הדיכאון והחרדות והאי שקט הזה חוסר מנוחה 24 שעות היא לא באמת הבינה אותי לא בקשתי הרבה. לא ביקשתי יותר מידי צומת לב רק ביקשתי חיבוק. אולי תמיכה. אבל במקום זה היא רק הקשתה עליי יותר ואמרה לי להוציא מהראש את השטויות ואפילו נשברה גם היא ואמרה שזה באשמתי שזה בגלל הלחץ שהפעלתי עליה. זה רק עשה לי יותר גרוע. מזל שהחבר שלי היה שם בשבילי אם הוא לא אני לא יודעת איפה הייתי היום. ועכשיו שהתקופה עברה (אולי לא לגמרי אבל הרוב כבר מאחורי) גם עכשיו הכל מחורבן. היא בוכה ונשברת מהר במקום להיות חזקה וזה מערער אותי זה זורק אותי אחורה למחשבות דיכאוניות. אני לא יכולה לספר לה דברים שהם אולי לא כאלה נעימים לשמוע כי היא מעדיפה להדחיק ותמיד אומרת "אין לך כלום" היא חושבת שהכל אמור להיות טוב ויפה אבל היא לא יודעת שיש לי גם רגעים קשים וזה מערער את כל הקשר שלנו ואני לא יכולה להגיד שזה לא כואב לי ומעיק עליי כי בכל זאת היא אמא שלי והיא חשובה לי אבל כל זה גורם לי להתחיל לפתח.. (אני לא יכולה להגיד שנאה כי זה לא זה אבל משהו בסגנון). ויש עוד הרבה מעבר לזה שפשוט קשה לי לדבר עליהם בכל אופן אני לא יודעת מה אפשר לעשות בקשר לזה כי את אמא שלי אני כבר לא יכולה לשנות כבר דיברתי והיא פשוט אטומה או שזה האופי שלה (סגורה מבחינה רגשית). מבאס :/ תודה למי שקרא