.

.

כתבת: "ההנמקה שהיתה הרווחת ביותר של כל התנחלות ושל מפעל ההתנחלויות כולו היתה שלכל יהודי יש זכות להתיישב בכל מקום בארץ ישראל, שהיא ארץ מולדתו, הארץ ההיסטורית של עמו." אינני חושב שניתן לנמק את "הפסול המוסרי בהתנחלויות" (כלשונך) - רק על סמך "ההנמקה שהיתה הרווחת ביותר של כל התנחלות" (כלשונך). לכל היותר ניתן לפסול את עצם "ההנמקה הרווחת ביותר" הנ"ל - אך לא את עצם ההתנחלות (בעיקר זו הפרטית ללא עידוד הממשלות וללא בקשת המתישבים לקבל איזושהי הגנה צבאית מטעם המדינה), שכן נימוקים רבים הם לעצם ההתנחלות: החל מהנימוק האוניברסלי - הפשוט ביותר: ש"לכל אדם יש זכות להתישב בכל מקום בעולם (בתנאי שמקום זה אינו אדמה פרטית של מישהו ואינו בריבונות של איזושהי מדינה שלא הרשתה מעבר של לא-אזרחים אל תוך תחומה), וכלה בנימוק האקטואלי - הפשוט באותה מידה: שרוב היהודים הגרים כיום בגדה וברצועה - הינם בכלל קטינים - שנולדו שם (אחרי 1990) - ממש כמו שרוב הפלסטינים הגרים כיום בגדה וברצועה הינם בכלל קטינים - שנולדו שם (אחרי 1990). ממילא הנימוק של "מולדת" הוא הרבה יותר מוחשי ואקטואלי מזה שאליו רמזת. כתבת: "אם יש הצדקה לדרישה של כל יהודי להתיישב בכל מקום בארץ ישראל, מפני שזו מולדתו, כי אז יש הצדקה גם לכל פלסטיני להתיישב בכל מקום בארץ ישראל, מפני שזו מולדתו. מבחינה מוסרית, ההצדקה היא לכל בני האדם (לאו דוקא יהודים או פלשתינים) להתישב בכל מקום בעולם (גם בגרמניה בסוף שנות השלושים, וגם בכפר דרום בתחילת המאה העשרים ואחת, וגם בחיפה כמובן). אך בתנאי אחד - והוא שהאדמה שעליה אתה מתישב לא נגזלה מבעלים פרטיים, ושקיבלת רשות התישבות מהמדינה אשר בשטחי ריבונותה אתה מבקש להתישב. לכן, ערבים פרטיים המתכוונים לגור בישוב קציר - עושים מעשה ללא רבב מוסרי (שלא כמו שכניהם הערבים השוהים בחברון על חורבות הישוב היהודי שהושמד בפוגרום תרפ"ט), שהרי הם מתכוונים להתישב על אדמה - אחרי רכישתה - מבלי לגזול אותה מאף אחד. ומאותה סיבה בדיוק - היהודים הפרטיים (לא הממשלות) שרצו לגור בגוש קטיף - עשו מעשה ללא רבב מוסרי (שלא כמו שכניהם היהודים השוהים על חורבות הכפר שיך מונס בצפון תל אביב), שהרי תושבי גוש קטיף התישבו על אדמה אשר מעולם לא היתה בריבונות פלשתינית ומעולם לא היתה מיושבת ע"י פלשתינים. יתר על כן, חלק מאדמות גוש קטיף שנרכשו ע"י תושבים נוכחיים של גוש קטיף - נרכשו בכלל לפני קום מדינת ישראל (כפי שציין בג"ץ בפסק הדין שהכשיר את ההתנתקות). אבל, אדם שאינו אזרח של מדינה - אינו רשאי לעבור לתחומה - לפני שקיבל אישור כניסה של המדינה. זה כמו שארה"ב רשאית שלא לאפשר לי להיכנס לתחומה אם איני אזרח שלה, וזה טריויאלי. אמנם, אם אדם (נניח פלשתיני) התגורר בשטח מסויים, וברח משם (או סולק משם) בגין מלחמה, והשטח עבר לריבונותה של מדינה, אז מן הראוי שאותה מדינה תתנהג בהגינות ותאפשר לבעלים המקוריים לשוב לאדמתם. אם אינה עושה זאת - אז היא אינה הוגנת (בלשון המעטה), אך אין היא רשאית לפצות על פשע אחד ע"י פשע אחר, דהיינו לא לאפשר לאזרחיה (נניח יהודים) לעבור לניו-יורק - או לגוש קטיף - כפיצוי על כך שהיא אינה מאפשרת ללא-אזרחיה (נניח פלשתינים) לחזור לאדמתם שממנה ברחו לפני קום המדינה. כתבת: אם בדרך כלל, הדרישה של היהודי עומדת על בסיס היסטורי, הדרישה של הפלסטיני עומדת על בסיס ביוגרפי, שהוא יותר חזק. בדרך כלל, הדרישה של היהודי אינה עומדת על בסיס הסטורי, אלא על הבסיס האוניברסלי - שלפיו כל אדם רשאי לגור בכל מקום בעולם, ובתנאי שאינו גוזל אדמה פרטית מבעליה, ובתנאי שקיבל את רשות המעבר למדינה אשר בתחומי ריבונותה הוא מעוניין להתגורר. אין הבדל בין הבסיס הביוגרפי של רוב המתנחלים לבין הבסיס הביוגרפי של רוב הפלשתינים: רוב הפלשתינים הגרים כיום בגדה וברצועה נולדו אחרי 1990 והם ילידי המקום (רק מיעוט פלשתיני קטן היגר לשם ממצרים, ירדן, לבנון, ומדינות המפרץ). גם רוב היהודים הגרים כיום ביש"ע נולדו אחרי 1990 והם ילידי המקום (רק מיעוט יהודי קטן היגר לשם מישראל, מארה"ב, מצרפת, מבריטניה, וממדינות חבר העמים). כתבת: הכרה בזכות ההתיישבות היהודית בכל א"י, מחייבת הכרה בזכות השיבה הפלסטינית בכל א"י ובכלל זה בישראל... הצדקת התנחלויות מביאה איתה את הצדקת השיבה הפלסטינית לישראל." לא הרי מדינה שאינה מרשה ללא-אזרחים לעבור לתוך תחומי ריבונותה - כהרי מדינה שאינה מרשה לאזרחיה להישאר מחוץ לתחומי ריבונותה. מדינה רשאית לקבוע כי בתחומי ריבונותה יגורו רק אזרחיה. לכן מדינת ישראל רשאית לקבוע כי בישוב קציר יגורו רק ישראלים (בין יהודים ובין ערבים) ושלא יגורו צרפתים או פלשתינים-שאינם-ישראלים. כמובן שאם היא מדינה הוגנת - אז היא גם אמורה לאפשר לבני אדם לשוב לאדמה שממנה ברחו (או סולקו) בעקבות מלחמות וכדומה. אך מבחינה מוסרית היא אינה רשאית למנוע מאזרחיה שלא להתגורר בארה"ב, או בטיבט, או בגוש קטיף, שכן אלו שטחים שאינם בריבונותה. ההשתלטות הצבאית על שטחים אלו - אינה מקנה למדינה המשתלטת שום סמכות מוסרית לעולל פשע כפול: פשע הכיבוש (כלפי לא-אזרחיה) ופשע הגירוש (כלפי אזרחיה). כמובן שעדין זה לא מצדיק שהמדינה תשקיע כספים בהתנחלויות הנבנות מחוץ לתחומי ריבונותה. אך הרי ההתנחלויות הבעייתיות אינן אלו שנבנו ביוזמת הממשלות - אלא דוקא אלו שהוקמו בעומק השטח, ואלו הוקמו בראש ובראשונה בגלל יוזמה פרטית של בני אדם: צא וראה כי מאז נחקק חוק ההתנתקות - מספר המתישבים החדשים בגוש קטיף ובצפון השומרון גדל בעשרות אחוזים, ואף הוקמו בתים חדשים מיוזמה פרטית של מתישבים ללא שום השקעה של שום ממשלה. לכן בעיית ההתנחלויות אינה בעיית יוזמת ממשלות להשקיע כספים מחוץ למדינה - אלא בעיית גירוש בני אדם אשר מיוזמתם הפרטית החליטו להתישב מחוץ לגבולות המדינה - ללא עידוד של שום ממשלה, ומבלי שמתישבים אלו ביקשו הגנה צבאית מהמדינה. כתבת: "השיבה הפלסטינית לישראל... היא חורבן ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". ליבוביץ אמר פעם "מדינה שיש בה צנזורה אינה רשאית להתקיים". כפראפרזה על דבריו - הייתי אומר: מדינה יהודית ודמוקרטית שאינה מאפשרת לבני אדם (נניח פלשתינים) לשוב אל אדמתם שלהם וביתם שלהם - אינה רשאית להתקיים. ובאותה מידה ממש: מדינה יהודית ודמוקרטית אשר מחוקקת חוקים כדי לגרש בני אדם (נניח יהודים) מביתם שלהם ומאדמתם שלהם (אפילו עם פיצוי כספי) - דומה ל"שודד חוקי" (המציע פיצוי כספי בעת שוד התכשיטים), ועל כן היא אינה רשאית להתקיים. כתבת: "ההתנחלות כורתת את הענף המוסרי עליו יושבת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, צעד בלתי מוסרי." אם ב"כריתת הענף" התכוונת להקמת אותן התנחלויות שהוקמו ע"י ממשלות ישראל (מחוץ לשטחי ריבונותה של ישראל) - אז אני מסכים. אך כשם שאין לישראל סמכות מוסרית להקים ישובים מחוץ לשטחי ריבונותה - כך אין לה סמכות מוסרית לגרש בני אדם (עם/בלי פיצוי) המתגוררים מחוץ לשטחי ריבונותה. זה לא משנה אם מדובר בארה"ב או בטיבט או בגוש קטיף: אף אחד משטחים אלו אינו בריבונות ישראל. במיוחד אין לישראל סמכות לגרש פלשתינים מעזה, ובמיוחד לא לגרש יהודים מכפר דרום (שבגוש קטיף) - שבכלל הוקם לפני קום מדינת ישראל, זה הכלל: אין לשום מדינה סמכות לגרש בני אדם מביתם שלהם ומאדמתם שלהם - אשר אינה בריבונות המדינה המגרשת.
 
למעלה