()
כמה התנתק, פתאום אני מבינה. בימים עצובים כמו היום אני מסתובבת בצבעוניות הזו, והרי אומרים לזכור. ואיך אפשר, דקה של צפירה וראש מושפל. זכרונות הם ריח וטעם, ושמיעה ומגע מסוים של אוויר, אפילו זוית כלשהי של שמש. אולי צריכים להיות לי צפצופים באוזניים, או טעם של אבק. אבל את הטעם המוזר הזה בגרון אני מכירה רק מטיולים במדבר ובחול ומכמה לילות של שינה באוהל צבעוני. איך אפשר להשתיל לכמות שלמה של אנשים שמנסים להיות עם זיכרונות כאלה. אולי אני צריכה איפשהוא להרגיש את הקור הצורב שהרגישו אלה שהלכו יחפים בוורשה, או את הרעשים האיומים האלה שבטח היו במלחמות כאן. במקום, אני מתנתקת. ולא רק בזה. הנשימה הפכה שטוחה. קשה לי, כל פעם לצאת מכל מה שאני מאמינה בו ולהכנס אליו מחדש. בסוף משהו מחליט לוותר. להיות הפלסטיק הזה, הצבעוניות הזו, עם הגימור והמקום המתאים והחיוך בזמן הנכון. וכל זה כדי ש -. בכלל, זה לא. מקומות בלי חמצן ומוזיקה מונוטונית באוזניים. אנשים שמטרידים. מרוע, ממסכנות, מכאב, מרעב. איך בונים משהו אחר כשגם אם רוצים כל כך, יש הרגשה שהכל כבר הפך להיות כזה. כי באמת ניסיתי, המון. לעבוד ולהיות וללמוד בכל כך הרבה מצבים. איפה יש בית? אולי כשאין בית בפנים, אי אפשר באף מקום. (אני יודעת על איפה ואיך יש. וכמה אומץ צריכה כדי לחזור). אני מסתכלת על פרצופים של אנשים ברחוב, באוטובוס, בחנויות. לכל כך הרבה מהם יש את אותה הבעה. פרצופים מוטרדים, מקומטים, עיניים עם הרבה אבנים בפנים. (בעיר הזו יש הרבה אבנים). יש גם עיניים אחרות, ריקות, או כאלה עם משהו חי, אפילו אם הוא מואר בכאב. לפני כמה ימים הגיע מישהו עם עיניים כחולות מרוב עצב, ובכל זאת, היה שם משהו, שאמר אני חי עוד קצת במקום אחר, אבל גם זה הולך ונעלם לי. פנים של ילד עצוב... וילד זה המון, כי כל כך הרבה ילדים כבר קיבלו אבנים בעיניים. רציתי לחבק אותו, הוא סיפר על חתיכה גדולה מהלב שלו שחייבת לעזוב. אולי איתו אני ככה, אור בעיניים, למרות שנדמה לי שבימים חונקים רק הוא מצליח להרגיש אותו, וגם אז, אני מרגישה את האור הזה הולך ממני מהר יותר ממה שרציתי. (ואיך אתה אוהב אותי בכלל קטנה ופחדנית ורק מרגישה יותר מדי הרבה). אני רוצה לחזור הביתה. (ולזכור באמת. ולשכוח גם).
כמה התנתק, פתאום אני מבינה. בימים עצובים כמו היום אני מסתובבת בצבעוניות הזו, והרי אומרים לזכור. ואיך אפשר, דקה של צפירה וראש מושפל. זכרונות הם ריח וטעם, ושמיעה ומגע מסוים של אוויר, אפילו זוית כלשהי של שמש. אולי צריכים להיות לי צפצופים באוזניים, או טעם של אבק. אבל את הטעם המוזר הזה בגרון אני מכירה רק מטיולים במדבר ובחול ומכמה לילות של שינה באוהל צבעוני. איך אפשר להשתיל לכמות שלמה של אנשים שמנסים להיות עם זיכרונות כאלה. אולי אני צריכה איפשהוא להרגיש את הקור הצורב שהרגישו אלה שהלכו יחפים בוורשה, או את הרעשים האיומים האלה שבטח היו במלחמות כאן. במקום, אני מתנתקת. ולא רק בזה. הנשימה הפכה שטוחה. קשה לי, כל פעם לצאת מכל מה שאני מאמינה בו ולהכנס אליו מחדש. בסוף משהו מחליט לוותר. להיות הפלסטיק הזה, הצבעוניות הזו, עם הגימור והמקום המתאים והחיוך בזמן הנכון. וכל זה כדי ש -. בכלל, זה לא. מקומות בלי חמצן ומוזיקה מונוטונית באוזניים. אנשים שמטרידים. מרוע, ממסכנות, מכאב, מרעב. איך בונים משהו אחר כשגם אם רוצים כל כך, יש הרגשה שהכל כבר הפך להיות כזה. כי באמת ניסיתי, המון. לעבוד ולהיות וללמוד בכל כך הרבה מצבים. איפה יש בית? אולי כשאין בית בפנים, אי אפשר באף מקום. (אני יודעת על איפה ואיך יש. וכמה אומץ צריכה כדי לחזור). אני מסתכלת על פרצופים של אנשים ברחוב, באוטובוס, בחנויות. לכל כך הרבה מהם יש את אותה הבעה. פרצופים מוטרדים, מקומטים, עיניים עם הרבה אבנים בפנים. (בעיר הזו יש הרבה אבנים). יש גם עיניים אחרות, ריקות, או כאלה עם משהו חי, אפילו אם הוא מואר בכאב. לפני כמה ימים הגיע מישהו עם עיניים כחולות מרוב עצב, ובכל זאת, היה שם משהו, שאמר אני חי עוד קצת במקום אחר, אבל גם זה הולך ונעלם לי. פנים של ילד עצוב... וילד זה המון, כי כל כך הרבה ילדים כבר קיבלו אבנים בעיניים. רציתי לחבק אותו, הוא סיפר על חתיכה גדולה מהלב שלו שחייבת לעזוב. אולי איתו אני ככה, אור בעיניים, למרות שנדמה לי שבימים חונקים רק הוא מצליח להרגיש אותו, וגם אז, אני מרגישה את האור הזה הולך ממני מהר יותר ממה שרציתי. (ואיך אתה אוהב אותי בכלל קטנה ופחדנית ורק מרגישה יותר מדי הרבה). אני רוצה לחזור הביתה. (ולזכור באמת. ולשכוח גם).
