====
|*להדס*| כשהייתה קטנה היא נראתה כמו בובה.. שתקה הרבה, ייבשה דמעה כשאף אחד לא רעה חייכה באופן לא רגיל, ועלתה אל הבמה רק כשההופעה הסתיימה והאורות בבניין כובו בפנייה תמיד ראו סוד, משהו לא ברור אבל כל עוד הילדה צוחקת, הכל בסדר.. " ה כ ל ב ס ד ר . . . " עם השנים הילדה השתנתה, האופטימיות חלפה מחשבות עצובות השתלטו על כולה ועכשיו איפור שחור מסווה עצבות ואדום סגול מסתיר סדקים ישנים היא רוקדת במהירות ותנועותייה אפלות ומבחוץ היא צוחקת.. צוחקת כ מ ו מאושרת גם כאשר עינייה ידמעו ומוזיקה מוכרת תנגן היא תשמור על הצחוק שלה, שתמיד נשאר.. זמן קצר לאחר שאנשים יגיעו היא תרצה ללכת, תנסה לעשות את הכל כדי שיקומו ותחבק בשקט אסלות כשכולם ייעלמו כשהם יחזרו היא תשב כמו קודם תחכה שהם יגידו משהו, ותוכל לצחוק או שהיא חסרת הבעה, או שהיא צוחקת.. אף פעם לא תמצאו אותה סתם מחייכת, סתם בוכה צוחקת או חסרת הבעה, חסרת הבעה או צוחקת חסרת הבעה וכבוייה מבפנים ילדה כבולה, ילדה כבוייה מאז ומתמיד זה מה שהיא. כבוייה כמו מנורה מקולקלת, אך היא לא מקולקלת היא פגומה. ילדות פגומות לא אשמות בכלום. ככה הן נבראו. נוצרו מתוך העצב, ונולדו אל תוכו. היא תירדם עם בגדים בשעות המוקדמות של הבוקר ותתעורר כשצריך ותמיד תראה כמו תמיד היא אף פעם לא מאחרת, לשומדבר, לשומדבר.. חוץ מלפגישות עם השמש היא כבר לא חושבת הרבה על אותו כאב מסויים הוא רק קיים בתוכה, מרגיש אבל לא תמיד מורגש הוא יחדיר בה ריקנות מבלי ששמה לב, ויגרום ללב שלה לבעור בדיוק כשתצטרך לכבות רגשות, להתחיל לצחוק לפעמים היא תרקוד ללא מנוחה, ותשיר בעייפות שמיים עצובים היא תחביא את כל העננים השחורים, שאף פעם לא נעלמו לפעמים היא אט אט תתפרק, תישפך אל האוויר השקוף כשעינייה יחשפו וניצוצות יידלקו היא תיזכר שאסור להפסיק את הזיוף אפילו לא לרגע ותצחק.. |21.09.04|
|*להדס*| כשהייתה קטנה היא נראתה כמו בובה.. שתקה הרבה, ייבשה דמעה כשאף אחד לא רעה חייכה באופן לא רגיל, ועלתה אל הבמה רק כשההופעה הסתיימה והאורות בבניין כובו בפנייה תמיד ראו סוד, משהו לא ברור אבל כל עוד הילדה צוחקת, הכל בסדר.. " ה כ ל ב ס ד ר . . . " עם השנים הילדה השתנתה, האופטימיות חלפה מחשבות עצובות השתלטו על כולה ועכשיו איפור שחור מסווה עצבות ואדום סגול מסתיר סדקים ישנים היא רוקדת במהירות ותנועותייה אפלות ומבחוץ היא צוחקת.. צוחקת כ מ ו מאושרת גם כאשר עינייה ידמעו ומוזיקה מוכרת תנגן היא תשמור על הצחוק שלה, שתמיד נשאר.. זמן קצר לאחר שאנשים יגיעו היא תרצה ללכת, תנסה לעשות את הכל כדי שיקומו ותחבק בשקט אסלות כשכולם ייעלמו כשהם יחזרו היא תשב כמו קודם תחכה שהם יגידו משהו, ותוכל לצחוק או שהיא חסרת הבעה, או שהיא צוחקת.. אף פעם לא תמצאו אותה סתם מחייכת, סתם בוכה צוחקת או חסרת הבעה, חסרת הבעה או צוחקת חסרת הבעה וכבוייה מבפנים ילדה כבולה, ילדה כבוייה מאז ומתמיד זה מה שהיא. כבוייה כמו מנורה מקולקלת, אך היא לא מקולקלת היא פגומה. ילדות פגומות לא אשמות בכלום. ככה הן נבראו. נוצרו מתוך העצב, ונולדו אל תוכו. היא תירדם עם בגדים בשעות המוקדמות של הבוקר ותתעורר כשצריך ותמיד תראה כמו תמיד היא אף פעם לא מאחרת, לשומדבר, לשומדבר.. חוץ מלפגישות עם השמש היא כבר לא חושבת הרבה על אותו כאב מסויים הוא רק קיים בתוכה, מרגיש אבל לא תמיד מורגש הוא יחדיר בה ריקנות מבלי ששמה לב, ויגרום ללב שלה לבעור בדיוק כשתצטרך לכבות רגשות, להתחיל לצחוק לפעמים היא תרקוד ללא מנוחה, ותשיר בעייפות שמיים עצובים היא תחביא את כל העננים השחורים, שאף פעם לא נעלמו לפעמים היא אט אט תתפרק, תישפך אל האוויר השקוף כשעינייה יחשפו וניצוצות יידלקו היא תיזכר שאסור להפסיק את הזיוף אפילו לא לרגע ותצחק.. |21.09.04|