4 שבועות אחרי לידה,להשאר אצל אמא או לחזור?
שבועיים הראשונים לא תפקדתי. אני מודה. הייתי אחרי לידה קשה, ובנוסף חליתי והייתי עם חום גבוה, כך ששבועיים בקושי טיפלתי בבייבי והעזרה מההורים היתה פשוט גלגל הצלה עבורי.
עכשו אני עומדת בפני דילמה...
מצד אחד - אני גרה רחוק מהמשפחות (שלי ושל בן הזוג) ומהחברים, ההורים ממעטים לנסוע מחוץ לעיר, חברה טובה שילדה יחד איתי גרה קרוב להורים (ורחוק מהבית שלי..), בן הזוג עובד שעות ארוכות ואני מאוד מאוד חוששת מהלבד, אני עצמי והתינוקת. היא תינוקת לא פשוטה, בוכה המון (בצווחות איומות), לא ישנה הרבה ביום ולא משאירה לי בכלל זמן לעצמי. כשאני אצל ההורים אני יכולה לצאת להתאוורר מדי פעם, תמיד יש מי שישמור, אני יכולה למשוך שעת שינה פה ושם (אני לא מניקה), להפגש עם חברות, לצאת לטיול עם אחותי... אני לא מרגישה את הלבד סוגר עלי. ותמיד יש מי שידאג לאוכל, כביסה וכו'. .
מצד שני - ההתערבויות. אוי , ההתערבויות. כשהיא בוכה (בצווחות איומות כבר אמרתי?!?) - מייד אבי קופץ וחוטף אותה מהידיים שלי (ממש כך), כשהיא רוטנת בעגלה, מיד נשמה טובה קופצת להרגיעה (לפני שהספקתי בכלל לקלוט מה קורה..), כשצריך גרעפס או סתם כי בא להם להחזיקה.. אם אני מנסה משהו שקראתי מלגלגים עלי, כי לפני 20 שנה כשהם היו הורים.... קשה לי לנהל איתה שגרה של יום ואני מפחדת שזה יתנקם בי כשתגדל... ניסיתי להעיר ולהסביר שכשאני צריכה עזרה אני מבקשת אבל אם לא, שיתנו לי להתמודד לבד..אבל הם נורא פגיעים ונעלבים וגם אם הם מקבלים הם לא באמת מפנימים וממשיכים שלהם.
חשבתי להיות כאן עוד חודש לפחות, אבל עכשיו אני מתלבטת. מפריע לי שיש יותר מדי "נשמות טובות" מצד שני אני מודעת לעובדה שיהיה לי מאוד מאוד קשה לבד. הטיפול בקטנה קשה לי וצורך ממני אנרגיות רבות.
שבועיים הראשונים לא תפקדתי. אני מודה. הייתי אחרי לידה קשה, ובנוסף חליתי והייתי עם חום גבוה, כך ששבועיים בקושי טיפלתי בבייבי והעזרה מההורים היתה פשוט גלגל הצלה עבורי.
עכשו אני עומדת בפני דילמה...
מצד אחד - אני גרה רחוק מהמשפחות (שלי ושל בן הזוג) ומהחברים, ההורים ממעטים לנסוע מחוץ לעיר, חברה טובה שילדה יחד איתי גרה קרוב להורים (ורחוק מהבית שלי..), בן הזוג עובד שעות ארוכות ואני מאוד מאוד חוששת מהלבד, אני עצמי והתינוקת. היא תינוקת לא פשוטה, בוכה המון (בצווחות איומות), לא ישנה הרבה ביום ולא משאירה לי בכלל זמן לעצמי. כשאני אצל ההורים אני יכולה לצאת להתאוורר מדי פעם, תמיד יש מי שישמור, אני יכולה למשוך שעת שינה פה ושם (אני לא מניקה), להפגש עם חברות, לצאת לטיול עם אחותי... אני לא מרגישה את הלבד סוגר עלי. ותמיד יש מי שידאג לאוכל, כביסה וכו'. .
מצד שני - ההתערבויות. אוי , ההתערבויות. כשהיא בוכה (בצווחות איומות כבר אמרתי?!?) - מייד אבי קופץ וחוטף אותה מהידיים שלי (ממש כך), כשהיא רוטנת בעגלה, מיד נשמה טובה קופצת להרגיעה (לפני שהספקתי בכלל לקלוט מה קורה..), כשצריך גרעפס או סתם כי בא להם להחזיקה.. אם אני מנסה משהו שקראתי מלגלגים עלי, כי לפני 20 שנה כשהם היו הורים.... קשה לי לנהל איתה שגרה של יום ואני מפחדת שזה יתנקם בי כשתגדל... ניסיתי להעיר ולהסביר שכשאני צריכה עזרה אני מבקשת אבל אם לא, שיתנו לי להתמודד לבד..אבל הם נורא פגיעים ונעלבים וגם אם הם מקבלים הם לא באמת מפנימים וממשיכים שלהם.
חשבתי להיות כאן עוד חודש לפחות, אבל עכשיו אני מתלבטת. מפריע לי שיש יותר מדי "נשמות טובות" מצד שני אני מודעת לעובדה שיהיה לי מאוד מאוד קשה לבד. הטיפול בקטנה קשה לי וצורך ממני אנרגיות רבות.
מבינה אותך מאוד