אוי,אוי, אילו צביטות בלב- כאילו היה
זה אתמול - תודה לך מקרב ליבי. הכול אני זוכר: את האסלינגנים האהובים ואפילו את דלת ההפרדה המיוחדת בין חלקי הקרון - זו שמצולמת כאן והייתה זזה על צירה כמו "נחום תקום" וחוזרת לאותו מקום, ותחנת הרצליה - כמו במערב הפרוע - את כל ילדותי ביליתי בה כשהייתי בא מחיפה לבקר את סבא וסבתא, לסבא שלי הייתה משאית דודג' מודל 58' להובלת רהיטים, שבשבילי הייתה כמו רולסרויס (מינימום...) הוא היה בא לאסוף אותי והיה מחנה אותה מתחת לאקליפטוסים בצד ותמיד הצצתי מחלונות הדלת של הקרון כשהיינו מתקרבים לתחנה וכשהייתי רואה אותה, עם הפרונט הירוק, ידעתי שסבא כבר כאן, מחכה בבגדי העבודה שלו. ואז הייתה הדודג' מתחילה לקרטע על דרך הכורכר עד לשדרות שבעת הכוכבים (לא קניון ולא מחלפים ולא נעליים - ממש סוף העולם) ומשם על הכביש הראשי. מי שלא היה לו אוטו היה צריך ללכת את כל שביל הכורכר הזה מהכביש הראשי ובחורף הכול היה מלא בוץ ושלוליות. אני חושב שלכל התחנות של אז, בלי רציפים, כמו ברכבת המנדט עם מנהלי התחנות וה "קונדוקטורים" שחלקם עבדו עוד ברכבת המנדט - היה חן מיוחד שעשה את הרכבת בארץ למשהו משפחתי ואינטימי, היו שם כל מיני "טיפוסים" שהיום כבר לא רואים, רבים מהם זיהיתי מנסיעותיי הרבות אף שלא ידעתי את שמם. היו ימים... גם את מסוף העמסת גזעי העצים בבנימינה אני זוכר מצוין, בדיוק כמו שבצילום, ואת שני מוטות הברזל בצבע מוזהב בצידי הדלתות של קרונות האסלינגן(אהוביי - למה לא משפצים חלק ושמים במוזיאון בחיפה?) ששימשו לאחיזה בעת העלייה והירידה מהקרונות. אגב, תחנת בנימינה הייתה הראשונה מבין תחנות הביניים הקטנות יותר דוגמת עתלית,בית יהושע והרצליה שנבנה בה רציף, בעקבות כמה תכניות של כלבוטק בסוף שנות ה-80 שעסקו בנושא והתחילו בעצם את המהפך הרכבתי שהוביל משה בר כוכבא ז"ל. תודה לך שוב על הזיכרונות הללו.
