ומשקראתי את המאמר..להלן התגובה:
ואתייחס סעיף סעיף. מבוא: ------- המחבר מעוות את המציאות כדי להתאימה לטיעוניו הפוליטיים. המחבר טוען שאירועי אוקטובר 2000 היו בעיקרם מחאה חברתית ונותן משקל משני להזדהות עם המאבק הפלשתיני בשטחים. במקרה כזה, משתמע שהדבר מקביל להפגנות ביישובי פיתוח, של חרדים, עולים וכודו´... מחאה של אזרחים נגד הממסד. ואז התקשורת אמורה להיות נייטרלית. האמת היא כמובן אחרת... אירועי אוקטובר 2000 היו בעיקרם ניסיון לסייע מבפנים למאבק המזוין הפלשתיני ובעצם היו תחילתו של מרד נגד המדינה. במקרה כזה ברור שעל התקשורת לעמוד לצידה של המדינה ולא לסקר באהדה את המורדים. תיאור המאורעות: ---------------- מכיון שלא זכורים לי פרטי הפרטים, אניח שבסה"כ התיאור נכון פרט ליוצא מן הכלל אחד... המחבר יוצר תמונה מסולפת שהכול התחיל בביקורו של שרון בהר הבית ו"שוכח" לספר שלמעשה דובר ב"תכנית מגירה" של ערפאת שחיכתה לתירוץ. ממצאים עיקריים - הדרה: ---------------------- ראוי להזכיר למחבר שמדובר במאבק בין אילו שמזדהים עם "ישראל" ובין אלה שמזדהים עם "פלשתין". ערביי ישראל הדירו את עצמם מהצד המהותי של היותם ישראלים (אם כי כמובן לא מהצד הפורמלי), והציבו את עצמם כחלק ממחנה האויב. מבחינתם ערפאת הוא המנהיג והם לוחמים לעצמאות ארצם. אז אל תתפלא שהתקשורת הגדירה רק את היהודים בשם "אזרחים ישראלים". נשאל זאת אחרת... נניח שבקרב במלחמת העולם השניה נהרגו 1000 חיילי הצבא האדום ו-200 חיילי צבא ולאסוב (=צבא משתפי פעולה אוקראיני שלחם לצד הנאצים). האם היית מפרסם שנהרגו 1200 חיילים בעלי אזרחות סובייטית, או מבדיל בין 1000 הלוחמים הסובייטים לבין 200 ה"משת"פים תושבי אוקראינה"? הרי מבחינה טכנית כל אותם משתפי פעולה היו אזרחי ברה"מ. ממצאים עיקריים - הכללה: ---------------------- המחבר מתרעם על העובדה שהעתונות חיברה בין האינתיפאדה בשטחים למאורעות בקרב ערביי ישראל, ויצרה תחושה של חזרה למלחמת העצמאות. למעשה... המחבר כועס על כך שהעתונות תיארה את המציאות כהוויתה. הרי זה בדיוק מה שקרה... ערביי ישראל הצטרפו למאבק הפלשתיני ופתחו באינתיפאדה בתוך הקו הירוק. ואלמלא נבלם הנסיון בכוח בעודו באיבו, יתכן שהיינו מגיעים תוך זמן קצר למרד מזוין של ערביי ישראל ולמלחמת אזרחים. המשך תיאור המסקנות (סיחרור, יחס למשטרה, סיקור צבאי): ------------------- התקשורת התייחסה בצדק למאורעות בחומרה... הרי מעולם לא היה נסיון של המיעוט הערבי למרוד בגלוי בישראל ולסייע לאויב. ובאותם מקרים בהם התקשורת תמכה במשטרה/צבא - הרי זה בצדק. וכי יעלה על הדעת שהתקשורת תתמוך במורדים נגד המדינה? סיכום: ------ התקשורת לא תפקדה כנציגת הרוב היהודי במקום כנציגת כלל האזרחים... אלא כנציגת המדינה והחוק נגד קבוצת מורדים המנסה לסייע לאויב. ואם מחר ינסה גנרל לתפוס את השלטון בכוח ויעלה עם טנקים על הכנסת.. האם התקשורת אמורה לגלות אהדה זהה לכוחות הממשלה ולמורדים? במקום שערביי ישראל יתלוננו על הסיקור החד-צדדי (אם בכלל היה כזה), ראוי להם שיפשפשו במעשיהם ויבינו שהתייחסות עניינית ולא עוינת אליהם כרוכה בכך שיגלו נאמנות למדינה. נסיון לסייע למאמץ הצבאי של האויב עלול להביא ל"תופעת לואי" של ממסד ותקשורת עוינת.