תערוכת הכרזות - גלריית הקצה, נהריה
אנשים מדברים אני לא מבין מילה אות אחת ואחרת בליל חסר משמעות כל_ עוד_ ארוץ קצב פעימות הלב יגבר כל_ עוד_ ארוץ באמצע ליל ערפל שומע את הקול עולה כהד קדמוני זמן חסר משמעות כל_ עוד_ ארוץ קצב פעימות הלב יגבר כל_ עוד_ ארוץ בזמן שישנתם כל שנותר הוא לחלום... מוקדם בבוקר. טוב, לא ממש. בכל יום חול בשמונה אני כבר מתחיל את יום העבודה, אבל זה שישי ולוקחים את מלוא הזמן להרוויח עוד קצת זמן שינה. אבל לא בשישי הזה. קבענו לנסוע צפונה, הכיוון נהריה. דחינו את העניין כבר יותר מידי פעמים - לא הפעם. עלינו על הרכב, ז"א על מונית שירות בדרך לתל אביב ומשם יצאנו. רכב עם מזגן בפול ווליום, ארצי, איינשטיין, בנאי, קצת ג'אז שמנעים את הזמן, דיבורים על הא ודא, תמונות נוף ירוק כחול וצבעים משתנים וכביש 4 שמסמן לנו את הדרך לעבר היעד הסופי. אם אומרים או שרים "ארץ קטנה עם שפם" אז כנראה שנהריה היא אותו שפם לא מגודל, אבל בכל זאת קצוות של שיער מסודר על פנים ממש מתחת לחוטם ולא רחוק מהפדחת בקצה המפה. והנה העיר שנתגלתה במלוא הדרה ורחוב הגעתון המוביל ממש עד לקצה הים. ישבנו להנות מהרוח והבריזה הנעימה. אם התל אביבים היו מגלים את נהריה היא מיד היתה הופכת לפיסת זוועה.זיעה מלאה באנשים ורעש מכות המטקות... מזל שזה לא כך. נדמה שהאטרקציה הראשית כאן בים היא הבמה הקטנה שאולי כאחותה הגדולה בקיסריה מארחת בקיץ לא מעט זמרים והופעות של הרכבים מקומיים. אבל היא הייתה עכשיו ריקה אז המשכנו. קצת אחרי השעה אחת הגענו אל הקצה. הגלרייה, אם תהיתם למה הייתה כוונתי. עלינו לא מעט מדרגות דלת ראשונה סגורה... מה את כל הדרך עשינו לחינם? המשכנו עוד קצת. הנה דלת נוספת, תפתח? כן, נכנסנו פנימה. איזה הבדל בין החוץ המיוזע לפנים הקריר. חלל לא גדול אבל בכל זאת עם מרחב שנותן כבוד ליצירה, לאומנות, לאמירה, לשפה, כזאת שלא מיתרגמת למילים או אותיות, אלא לצבעים, הדפסים, צורות, תמונות. לכולן דבר אחד משותף - גלעד. כן, גלעד שליט. תערוכת הכרזות הקוראת לשיחרורו של גלעד שליט מנסה לתת במה אחת ומשותפת הן לאמנים והן לאנשים מן היישוב, כמוני וכמוך, שמנסים להביע את דאגתם, את כאבם, את רצונם, את האיכפתיות, את השותפות במאבק של משפחת שליט להשבת בנם הביתה. הכל בשפה ישירה, ספק צינית ספק מתריסה, אמיצה וכנה. גם לי היה הכבוד להיות שותף בתערוכה זאת וכרזה שלי בעזרתו האדיבה ובעיצובו של חבר טוב (לינק מצורף) מצאה לה מקום מבין כל הכרזות הרבות התולות במקום. ומילה טובה גם לאנשים המקסימים שקיבלו את פנינו: יצחק, יוסי, לי ותום שמקדישים את זמנם ומרצם לטובת דבר, שאולי אין הוא מעניינם הפרטי, (איך ספיר מ'שבוע סוף' אומרת: "זה לא ענייני לא עניינו ובטח לא עניינם" אל תתפסו אותו במילה אם טעיתי), אבל בכל זאת הוא מעניינו של כל אחת ואחד מאיתנו. הציבור. האזרחים. העם. אין כנראה דבר חשוב מכך לפחות לא בעינם וגם האמת בעיני. בסוף, קצת לפני שהלכנו הגיעו גם מיקי ושלמה, הוריו של אודי ז"ל, ולמרות שרציתי להגיד להם דבר מה על האומץ במאבק הכאוב האישי שלהם לא אזרתי ... וחבל. תערוכת הכרזות מוצגת לעוד מס' ימים, עד לתאריך 06.08, כך שאם עדיין לא הייתם אני בהחלט ממליץ לכולם לעזוב לאיזה שעה או שעתיים את מירוץ החיים המיוזע ולעשות את הדרך הצפונה בלב מלא תקווה להשבתו הביתה וחזרתו המהירה של גלעד שליט. יוסי, פתח תקוה 02.8.09
אנשים מדברים אני לא מבין מילה אות אחת ואחרת בליל חסר משמעות כל_ עוד_ ארוץ קצב פעימות הלב יגבר כל_ עוד_ ארוץ באמצע ליל ערפל שומע את הקול עולה כהד קדמוני זמן חסר משמעות כל_ עוד_ ארוץ קצב פעימות הלב יגבר כל_ עוד_ ארוץ בזמן שישנתם כל שנותר הוא לחלום... מוקדם בבוקר. טוב, לא ממש. בכל יום חול בשמונה אני כבר מתחיל את יום העבודה, אבל זה שישי ולוקחים את מלוא הזמן להרוויח עוד קצת זמן שינה. אבל לא בשישי הזה. קבענו לנסוע צפונה, הכיוון נהריה. דחינו את העניין כבר יותר מידי פעמים - לא הפעם. עלינו על הרכב, ז"א על מונית שירות בדרך לתל אביב ומשם יצאנו. רכב עם מזגן בפול ווליום, ארצי, איינשטיין, בנאי, קצת ג'אז שמנעים את הזמן, דיבורים על הא ודא, תמונות נוף ירוק כחול וצבעים משתנים וכביש 4 שמסמן לנו את הדרך לעבר היעד הסופי. אם אומרים או שרים "ארץ קטנה עם שפם" אז כנראה שנהריה היא אותו שפם לא מגודל, אבל בכל זאת קצוות של שיער מסודר על פנים ממש מתחת לחוטם ולא רחוק מהפדחת בקצה המפה. והנה העיר שנתגלתה במלוא הדרה ורחוב הגעתון המוביל ממש עד לקצה הים. ישבנו להנות מהרוח והבריזה הנעימה. אם התל אביבים היו מגלים את נהריה היא מיד היתה הופכת לפיסת זוועה.זיעה מלאה באנשים ורעש מכות המטקות... מזל שזה לא כך. נדמה שהאטרקציה הראשית כאן בים היא הבמה הקטנה שאולי כאחותה הגדולה בקיסריה מארחת בקיץ לא מעט זמרים והופעות של הרכבים מקומיים. אבל היא הייתה עכשיו ריקה אז המשכנו. קצת אחרי השעה אחת הגענו אל הקצה. הגלרייה, אם תהיתם למה הייתה כוונתי. עלינו לא מעט מדרגות דלת ראשונה סגורה... מה את כל הדרך עשינו לחינם? המשכנו עוד קצת. הנה דלת נוספת, תפתח? כן, נכנסנו פנימה. איזה הבדל בין החוץ המיוזע לפנים הקריר. חלל לא גדול אבל בכל זאת עם מרחב שנותן כבוד ליצירה, לאומנות, לאמירה, לשפה, כזאת שלא מיתרגמת למילים או אותיות, אלא לצבעים, הדפסים, צורות, תמונות. לכולן דבר אחד משותף - גלעד. כן, גלעד שליט. תערוכת הכרזות הקוראת לשיחרורו של גלעד שליט מנסה לתת במה אחת ומשותפת הן לאמנים והן לאנשים מן היישוב, כמוני וכמוך, שמנסים להביע את דאגתם, את כאבם, את רצונם, את האיכפתיות, את השותפות במאבק של משפחת שליט להשבת בנם הביתה. הכל בשפה ישירה, ספק צינית ספק מתריסה, אמיצה וכנה. גם לי היה הכבוד להיות שותף בתערוכה זאת וכרזה שלי בעזרתו האדיבה ובעיצובו של חבר טוב (לינק מצורף) מצאה לה מקום מבין כל הכרזות הרבות התולות במקום. ומילה טובה גם לאנשים המקסימים שקיבלו את פנינו: יצחק, יוסי, לי ותום שמקדישים את זמנם ומרצם לטובת דבר, שאולי אין הוא מעניינם הפרטי, (איך ספיר מ'שבוע סוף' אומרת: "זה לא ענייני לא עניינו ובטח לא עניינם" אל תתפסו אותו במילה אם טעיתי), אבל בכל זאת הוא מעניינו של כל אחת ואחד מאיתנו. הציבור. האזרחים. העם. אין כנראה דבר חשוב מכך לפחות לא בעינם וגם האמת בעיני. בסוף, קצת לפני שהלכנו הגיעו גם מיקי ושלמה, הוריו של אודי ז"ל, ולמרות שרציתי להגיד להם דבר מה על האומץ במאבק הכאוב האישי שלהם לא אזרתי ... וחבל. תערוכת הכרזות מוצגת לעוד מס' ימים, עד לתאריך 06.08, כך שאם עדיין לא הייתם אני בהחלט ממליץ לכולם לעזוב לאיזה שעה או שעתיים את מירוץ החיים המיוזע ולעשות את הדרך הצפונה בלב מלא תקווה להשבתו הביתה וחזרתו המהירה של גלעד שליט. יוסי, פתח תקוה 02.8.09