תעזרו לי בבקשה עים זה :)

Yuli Gama

New member
תעזרו לי בבקשה עים זה :)

זהוא סיפור קצר שכתבתי לפני זמן מה ואני מרגישה שמשהו בו חסר, משהו מפוספס, ואני לא מצליחה לעלות על הנקודה. האם הרעיון הפנימי מובן, או שאולי יש טעם להדגיש אותו יותר חזק? האם זה הבעיה או האם יש משהו בעלילה? אשמח מאוד לכל תגובה :)
 

Yuli Gama

New member
ניצחון רחמני ../images/Emo188.gif

ניצחון רחמני אסור היה לו להיכנע , "לא עכשיו", בער במוחו, בעודו השתנק נישען על צלע ההר. זה היה מרדף מטורף, כאשר הצייד הופך מפעם לפעם לניצוד. כך היה לפני דקות מעטות, כאשר חרון שעט מלמעלה לכיוונו, אש של ניצחון בוערת בעיניו. נועם לא ציפה לכך, הוא לא האמין שהמכונף יעיז להנמיך מטה בין השילוב הקטלני של צוקים חדים כתער וענפי עץ מפוטלים, שרק חיפשו להיתפס בבשרו של מי שיהיה מטורף עד כדי לחלוף ביניהם. הוא לא זכר איך הוא הצליח לזנק אחורה בשניה האחרונה, כך שהמכה הראשונה והקטלנית ביותר, של פרסותיו הכבדות של המכונף החטיא אותו, בוטשת את שק השינה שלו ואת אמתחת המזון לכדי עיסה של בד וחול. מעצמת הנחיתה, הסוס צנח על ברכיו, מעבד לשניה את שיווי המשקל. זו, זו הייתה ההזדמנות לה כו חפץ. צווארו של חרון היה במרחק מגע ממנו. שרירים עצומים מתגלגלים תחת עורו השחור. רוב נשקו, החרב, החצים, הרעל, הכל עבדו תחת גופו העצום של המכונף, אך סכין דקה הייתה עודנה מוחבאת במגפו. בנחירה רועמת חרון הניף את ראשו מעלה. רעמתו הארוכה מתנופפת ברוח, עיניו רושפות באדום וקצף מתערבל סביב פיו. עוד שניה והוא יזנק קדימה וימחץ את האנוש החצוף לכדי גוש בשר שבור. הדם הרותח ניתז על פניו וידיו של נועם, כאשר הסכין מצא את מטרתה, ובאותו הרגע, צוהל מכאב, המכונף שעט קדימה. מכה ברגליו הקדמיות ומנחית מכה בכנפיו. רק גמישות צעירותו הצילה אותו ועל על פי דחף פנימי, נועם התקשט אחורנית, הפרסות ונוצות הכנף השחורות שורקות מעל פניו. זה הציל אותו מההתקפות של חרון, רק חבל שמאחוריו היה תהום. ***** פרסותיו נגררו בבוץ הדביק. החבל הקצר שכבל את רגליו לא אפשר לעשות צעד מספיק רחב כדי להרים אותם ולנער את העיסה המכבידה מהם. ראשו רכון, הרעמה הסבוכה מתדלדלת מטה בגוש מלוכלך וסתור. ***** מדף הסלע היה צר במידה שלא אפשרה אפילו לציפור למצוא מאחז לקן, אך הצייד, מונע על ידי ייאוש ורצון לחיות, הצליח להתמקם עליה למספיק זמן כדי לתפוס אחיזה בטוחה יותר לרגליו ולידיו. רק כאשר חלפה סכנת הנפילה המיידית, הבין נועם כי הוא ניפגע. פרסותיו של הסוס, במכותם האחרונה, חתכו חתכים עמוקים בחזהו. הדם חלחל דרך חולצתו ונטף מטה, זולג על צלע ההר אליו חבק. זו לא הייתה פגיעה רצינית אך היה צריך לטפל בה, כלומר הא יצטרך לשוב ולטפס חזרה מעלה, איפה שחיכה לו המכונף הצמא לנקמה. נועם יכל לשמוע את פרסותיו של הסוס בוטשות בעוצמה באדמה ונחירות זעם הדהדו סביבו, מוחזרות מפסגות ההרים, אך כנראה שסכינו פגע היטב, כי המכונף לא צלל מטה אחריו כידי לוודא את מותו. נועם החליק יד מעלה, מגשש לאחיזה מעל ראשו. הוא פחד להפנות את פניו כדי לא לעבד את שיווי המשקל העדין. הנה. שקערורית, עמוקה מספיק כדי שהעור הקשיח של אצבעותיו, הגס מעבודה מתמדת, יוכל לתפוס אחיזה. הוא נשף את האוויר החוצה ונועץ את אחיזתו בסלע הרים את פניו. התנועה גרמה לגופו להתרחק מצלע ההר ומידית נועם הרגיש איך רגליו מחליקות. הוא קילל, מרגיש איך שרירי ידו הימינית מוחים בכאב כאשר כל משקל גופו הועבר אליהם. אבל עכשיו הוא יכל להביט מעלה, לעבר השמיים הכחולים, המכוסים בענני צמר מעטים ואל פני ההר והמגרעות הרבות שבו. מאמץ את שרירי כתפו הוא הניף את גופו מעלה, טופס אחיזה עם ידו השניה. עוד רגע והוא כבר היה יציב באחיזתו. מטפס חזרה מעלה, מתעלם מהכאב הפועם בחזהו ומכתמי הדם הלחים שנשארו על הסלע כל עת שהוא ניצמד אליו. לקח לו פחות מחמש דקות לטפס בחזרה את השלוש מטר שנפל, אך למרות זאת כל שריריו זעקו מהפעילות הלא שגרתית. העור שויף מקצות אצבעותיו מהאחיזה אך עדיין הוא היסס, לא עושה את התנועה האחרונה כדי לעלות מעל שפת המצוק. המכונף היה שם. אימת ההרים הם קראו לו. שחור כמו הליל, אחד מהאחרונים שעוד נישארו בחופשי. ענק גאה של כמעט שלושה מטרים גובה. עם מוטות כנפיים מפותחות היטב של שבע מטר כל אחד. מצופות נוצות שחורות מבריקות עם פלומה כסופה ורכה בתחתיתם. זה היה אתגר. אתגר שגאוות הציד של נועם התייצבה מולו. השליט של העיר, שהתמקמה למרגלות ההרים, הציעה פרס כספי נדיב לכל מי שילכוד או יהרוג את המכונף. את הסוס עצמו, אם ילכד חי, ניתן היה להציג תמורת רווח נאה ואילו את כנפיו, אם יובאו רק הם, היה אפשרי למתוח בחדר הכס לקישוט. אבל לא הכסף היה מה שדחף את נועם לקחת את העבודה. הוא היה צייד טוב, אולי לא הכי טוב שיש, אך אי אפשר היה לדעת כי עד עכשיו הוא אף פעם לא חיפש להתחרות ולהוכיח את עצמו. צד לבד מאז שהיה מספיק בוגר כדי לדרוך קשת לירי. גבוהה וחזק, עם אנרגיית הנעורים שעוד פעמה בו, מצליחה להסתיר את הציניות שהתחבאה בפניו המחוספסות. הוא ראה את חרון בזריחה. מרקד על קצהו של צוק, כנפיו פרוסות למלוא הדרם. האור הזהוב של השמש זורם על עורו השחור בברק של זהב נוזלי. זה היה הציד שמופיע רק פעם בחייו של צייד, האתגר האמיתי. שרירי ידיו החלו לרטוט מיתר מאמץ ויורק על הכל הוא משך את עצמו מעלה. עולה מעל קצה הצוק ומזנק הצידה, כך שיוכל להתחמק אם המכונף יתקוף. חרון שכב קרוב לקצה הצוק. גבעה של שרירי ברזל ונוצות מרשרשות ברוח הקלה. הוא לא תקף ואף לא קם כדי להתייצב מול אויבו. נועם התרומם מתנדנד ועשה כמה צעדים לא יציבים לעברו. תחת רגליו נקשה מתכת והוא עצר לשניה כדי להרים את החרב מבין שרידי דבריו. לא ידוע איזה אל כיוון את ידו באותה מכה בודדה שהנחית, אבל בדרך נס הוא הצליח אם אותה סכין דקיקה להשיג את שלו. הראש הגדול של הסוס נח בתוך שלולית שחורה של דם, עיניו חצי מגולגלות אבל נחיריו מרצדים בסימן חלש של נשימה. הסכין נכנסה בין שרירי הצוואר וננעלה במקום. לא הורגת, אבל פוצעת חזק ומונעת כל תנועה. חרבו של נועם עלתה מעצמה לאוויר, משמיעה שריקה חלקה. עכשיו הוא ינחית את המכה והניצחון יהיה שלו. עפעפיו של חרון רטטו ועיין אחד זעה, מתמקדת בתבונה חיתית עליו. ***** על עורו הדהוי נראו פו ושם שפשופים וקרחות, מהיתקלות מתמדת עם גדר העץ של השטח הקטן בו הוחזק. כנפיו נגררות על הרצפה, חסרות נוצות רבות, מכוסות באותו בוץ חום וגועלי. הוא אפילו לא ניסה לנערם או לקפלם, אלה פשוט גרר אותם על האדמה משני צדדיו. ***** נועם הניף את אמתחתו הכבדה במאתיים זהובים על כתפו, הרים את קשתו החדשה וחיבר את נדן החרב למותנו. הדרך חזרה הייתה קשה. הסוס, אפילו פצוע ומסומם, היה קשה לשליטה, אבל הוא הצליח להובילו מבין המעברים הקטלניים של ההר אל עבר העיר. הוא הרים את התיק הקטן עם הצידה על כתפו ויצא מהחדר, קושר תוך כדי את שערו עם רצועת עור דקה. דרכו הייתה חזרה ליער מולדתו. הוא סיים את מלאכתו כאן, מצליח להוכיח את עצמו כטוב ביותר ולפרסם את עצמו כצייד. מסביבו אנשים בודדים ומשפחות שלמות מיהרו בהתלהבות משולבת לכיוון הנגדי. חיוך דק נגע בעיניו. המכונף שוכן בשטח מגודר, צמוד לחומות העיר. אטרקציה מלהיבה. כנפיו קוצצו מעט, כדי שלא יוכל לעזוב אך מראו המלכותי נשמר. נועם שמח שהוא לא הרג את החיה. המכונף היה עוצמתי מדי, גאה מדי. הוא שיקף את הכוח החיתי של הטבע ולא היה צריך למות. נועם הידק את הקשת על גבו ויצא לדרכו, גשם קל בירך את יציאתו מהעיר. ***** גשם קר ומציק המטיר מהעננים הקודרים , מלווה ברוח חודרת, אך הוא לא זז, נותן לו להכות. המים ירדו מהשמים באדישות מדהימה, ממזגים את השמים השחורים עם האדמה הספוגה על-ידי פיתולים של ערפל. הלילה הלך והתגנב, מסלק את שרידי האור, עד שבהדרגה , הצל הדהוי של הסוס המכונף נעלם על רקע שדה הבוץ המגודר.
 

CMOT Marvin

New member
פואנטה? עלילה?

סצנה יפה, התיאורים כ"כ מפורטים שכמעט אין בררה אלא להרגיש את הדם נוזל והכאב שחודר לעצמות. אבל, מה שבאמת חסר לי הוא אחד מהשניים: יצירת הזדהות עם אחת הדמויות ועם מטרתה כדי להעביר מסר או לפחות כדי שארצה לדעת את ההמשך, או panch-line שמעביר איזה מסר או גורם לחשוב על משהו. כמובן שמצאתי נקודות חיוביות
: א. העולם שורד!. ב. העיר לא חרבה. ג. לא אוכלים אף אחד. נ.ב. הגהה, הגהה, הגהה... "רוב נשקו, החרב, החצים, הרעל, הכל עבדו תחת גופו העצום של המכונף" - משמעותו שהחרב, החיצים והרעל ביצעו את תפקידם, ולכן כנראה תקועים עמוק בבשרו של חרון. (עבדו <> אבדו)
 
יולי ... שכחת להגיה את הספור ...

מספר דוגמאות שממש שברו לי את הרצף: עים - עם מפוטלים - ההתכוונת לשיח הקוצני פטל? או מפותלים, עקלקלים? התקשט - זה מלשון קישוט. בטח התכוונת התקשת מלשון קשת. לעבד - מלשון עבודה. מן הסתם, נעם לא רצה לאבד את שווי המשקל שבעה מטרים בכל מקרה, די מרענן לקרוא ספור שלך שלא מתמקד בהרוגים ופיגועים
 
למעלה