תעוזה ראשונה בגילי המופלג
ואולי מתוך היאוש, צומחו ניצנים ראשונים של העזה.... ואם כבדה המועקה, איתכם הסליחה. : יש חיים אחרים, אך אין לדעת אם יהיו, יש שמים בהירים , אך אצלי- הם נתקדרו סביבי ניעורו לתחייה,בכמיהה ונהייה ואני- בדד שוקעת, נתונה בתוך בועה ילדה קטנה של החיים, שעון החול דוחק עוד לא חוויתי נעורים, ואיך אפשר שיימחק? זה הפגם –עכור, כעור,הותיר בי חור פעור, לא הופכת זה הבור מקור של יציאה לאור, מיותרת וכנועה, ננטשת מאחור. זה הפצע לא טופל, לא יגליד הוא מעצמו מלבדי, איש לא יגאל- אך נשאבת לתהומו. ומה אם אברח ולא יהא מנוח? ומה אם אדעך, וייתם בי הכוח? ומה אם אחדל ולא אספיק לשמוח? כמעט ארבעים, עוד מחפשת תשובה, מתאווה לדעת כי יש דרך, יש תקווה, אל עולם האהבה. כאן -כולם נסקו כנפיים, נטשו את הפצועים הם בשניים, ואני- באפסים יש להם שמיים, ויש את אלוהים..... אך אצלי נמוגו, כל הסיכויים. כחיה פצועה, אין בי שמץ של אדם בשולי הדרך, שותתת דם. בודדה,חלושה ונואשת, אחיזתי- קלושה, רופסת, גאות ושפל, שמים ואדמה, נפשי נחבטת, חבולה מיוסרת והומה. ריבון היקומים, בשם כל הכאבים, בשם המפלות, הכישלונות, הכזבונות, האכזבים כואב לי עכשיו מעבר ליכולתי, אתה- הקרוי אלוהים- התשמע סוף סוף זעקתי? הן בלילות סיבלות ובעתה, אף לא אתה, שומר את נפשי מתהום רגשי, שרק אניח מעט את ראשי .... הכל חונק, משתק, מסורבל, מבולבל מבקשת אחיזה ולו גם בזלזל מנתיב חיי, הרצוץ, הפתלתל.
ואולי מתוך היאוש, צומחו ניצנים ראשונים של העזה.... ואם כבדה המועקה, איתכם הסליחה. : יש חיים אחרים, אך אין לדעת אם יהיו, יש שמים בהירים , אך אצלי- הם נתקדרו סביבי ניעורו לתחייה,בכמיהה ונהייה ואני- בדד שוקעת, נתונה בתוך בועה ילדה קטנה של החיים, שעון החול דוחק עוד לא חוויתי נעורים, ואיך אפשר שיימחק? זה הפגם –עכור, כעור,הותיר בי חור פעור, לא הופכת זה הבור מקור של יציאה לאור, מיותרת וכנועה, ננטשת מאחור. זה הפצע לא טופל, לא יגליד הוא מעצמו מלבדי, איש לא יגאל- אך נשאבת לתהומו. ומה אם אברח ולא יהא מנוח? ומה אם אדעך, וייתם בי הכוח? ומה אם אחדל ולא אספיק לשמוח? כמעט ארבעים, עוד מחפשת תשובה, מתאווה לדעת כי יש דרך, יש תקווה, אל עולם האהבה. כאן -כולם נסקו כנפיים, נטשו את הפצועים הם בשניים, ואני- באפסים יש להם שמיים, ויש את אלוהים..... אך אצלי נמוגו, כל הסיכויים. כחיה פצועה, אין בי שמץ של אדם בשולי הדרך, שותתת דם. בודדה,חלושה ונואשת, אחיזתי- קלושה, רופסת, גאות ושפל, שמים ואדמה, נפשי נחבטת, חבולה מיוסרת והומה. ריבון היקומים, בשם כל הכאבים, בשם המפלות, הכישלונות, הכזבונות, האכזבים כואב לי עכשיו מעבר ליכולתי, אתה- הקרוי אלוהים- התשמע סוף סוף זעקתי? הן בלילות סיבלות ובעתה, אף לא אתה, שומר את נפשי מתהום רגשי, שרק אניח מעט את ראשי .... הכל חונק, משתק, מסורבל, מבולבל מבקשת אחיזה ולו גם בזלזל מנתיב חיי, הרצוץ, הפתלתל.