ההתקפה על תחנת הרכבת בירושלים
ל מ ט ה ע ו ד ק צ ת ההתקפה על תחנת הרכבת בירושלים ב-29 באוקטובר 1946, בשעות הערב, הגיע יצחק אבינועם בחברת עמיחי פגלין ("גידי") לדירתו של היינריך ריינהולד ("ינאי") ברחוב רשב"א בשכונת רחביה. באותו ערב היה עוצר בירושלים, אולם מספר שכונות היו מחוץ לאזור העוצר - ביניהן שכונת רחביה. ינאי נתמנה למפקד ההתקפה על תחנת הרכבת בירושלים, שהיתה אמורה להתבצע למחרת היום, ומטרת הביקור היתה לעדכן אותו בכמה פרטים אחרונים הקשורים לפעולה. השניים עלו לקומה השנייה, ומה רבה היתה הפתעתם כאשר התברר להם שינאי אינו בבית. המחשבה הראשונה שעלתה במוחם היתה שינאי נחטף על-ידי ההגנה, או אולי נאסר על-ידי הבולשת הבריטית. בכל מקרה הוא עלול להיחקר על פעילותו ואבינועם החליט לנקוט אמצעי זהירות מחשש שמא לא יעמוד ינאי בחקירה ויגלה את דבר ההתקפה על תחנת הרכבת. למחרת היום, ב-30 באוקטובר, הגיעו אבינועם וגידי אל חדר "אדיסון" בשכונת "סוכת שלום", ששימש כמקום היציאה לפעולה. החל משעה שבע בבוקר הסתננו פנימה, בזה אחר זה, לוחמי הח"ק. בין הבאים היה גם אליהו לוי ("אביאל"), מבכירי המפקדים בירושלים, אשר שותף בהכנות וידע את פרטי התכנית. אבינועם מינה את אביאל כמפקד הפעולה (במקומו של ינאי), אולם החליט לעכב את היציאה ולברר תחילה מה קורה בשטח. בשעה 10 נשלח סלומון, אחד הלוחמים, לסייר באזור תחנת-הרכבת. סלומון יצא רכוב על אופנועו, וכעבור זמן קצר חזר והודיע כי לא ראה כל דבר חשוד. אבינועם לא הסתפק בכך וביקש להמתין להתפתחויות. כעבור שעה, שלח את סלומון לסיור נוסף. סלומון חזר מן הסיור השני, ושוב הודיע לאבינועם שלא ראה כל דבר חשוד. בעוד אבינועם מתלבט כיצד לנהוג, קיבלו הבחורים הסבר מלא על הפעולה מפי "גידי" (עמיחי פאגלין) וכל אחד שינן לעצמו את תפקידו. אבינועם לא שיתף אותם בהתלבטויותיו ושלח את סלומון בשלישית לסייר באזור תחנת הרכבת. כאשר חזר, פגש תחילה את אביאל, שכבר ישב עם הבחורים בתוך המונית וחיכה לאות כדי לצאת לדרך. "מה נשמע?", שאל אביאל. "הכל בסדר", ענה סלומון. היה זה לפני שסלומון הספיק לדווח לאבינועם על תוצאות הסיור. נוצרה אי-הבנה. אביאל חשב לתומו כי תשובתו של סלומון היא על דעת אבינועם, והורה לנהג לנסוע. כאשר נכנס סלומון לחדר, סיפר לאבינועם כי לא ראה כל דבר חשוד וכן שפגש את אביאל ואמר לו שהכל בסדר. אבינועם וגידי נזפו בסלומון והורו לו לצאת מיד לדרך ולעצור את אביאל וחבריו, אולם הוא לא הצליח להדביק אותם. הם יצאו בשתי מוניות ונסעו לכיוון תחנת הרכבת. במונית הראשונה היו יוסף לוי ("כושי") ומסעוד בוטון, מחופשים לסבלים ערביים. במונית השנייה ישבה סימה הויזמן לבושה שמלה חגיגית ולידה אליהו לוי לבוש חליפה ועניבה. השניים היו צריכים להיראות כזוג מאושר היוצא לירח דבש. איתם במכונית היו גם משה הורביץ, דניאל אזולאי ואריה אפשטין, ששימשו באבטחה. במכונית נהג מאיר פיינשטין. בתא המטען היו שלוש מזוודות מלאות חומר נפץ ובהן שני סוגים של מנגנוני הפעלה; המנגנון הראשון היה מיועד להפעיל את המטענים לאחר חצי שעה, והשני אמור היה למנוע את סילוק המזוודות מן המקום (כל תזוזה של המזוודה אמורה היתה לגרום לפיצוץ המטען). המונית עם ששת הלוחמים ושלוש המזוודות, הגיעה לתחנת הרכבת. שני "הסבלים" שהגיעו במונית הראשונה כבר היו בתחנה וחיכו ל"לקוחות" שלהם. סימה ואביאל ירדו מן המונית, וקבוצת סבלים ערביים הציעו את שירותם, אולם אביאל בחר בכושי ובבוטון, למורת רוחם של יתר הסבלים. כושי ובוטון הוציאו את המזוודות מן המונית והניחום בחדר הקבלה, ליד הקופה. אביאל הוציא את הניצרות מן המזוודות ועשה דרכו בחזרה למונית, בעוד סימה ניגשת לקופה לקנות כרטיסים. עד כאן הכול הלך כשורה ואיש לא חשד בזוג המאושר ובשלוש מזוודותיו. לאחר שהכרטיסים היו בידה, פרסה סימה יריעת בד והניחה אותה על המזוודות. על הבד היה כתוב בשלוש שפות (עברית, אנגלית וערבית) "סכנה מוקשים" ובצד היה מצויר סמל האצ"ל. שוטר ערבי שעמד בקרבת מקום, ניגש אל סימה, אחז בשמלתה ושאל: "מה זה?" סימה לא איבדה את עשתונותיה, הלמה בפרצופו והשתחררה ממנו. הורוביץ, שהיה בעמדת האבטחה, ראה את המתרחש וירה בשוטר הערבי בתת-המקלע שבידו. הלוחמים רצו לעבר המונית שחיכתה בפתח התחנה ונדחסו פנימה. אחרון הלוחמים היה כושי; הסבלים הערביים, שכעסו מאוד על ה"סבל" החדש שקיבל את העבודה למרות שלא השתייך לקבוצתם, התנפלו עליו ורצו להכותו. כושי לא התבלבל, שלף את אקדחו וירה באחד מהם. כך השתחרר מן החבורה והספיק לקפוץ אל תוך המונית שהחלה כבר בנסיעתה. לפתע ניתך על המכונית מטר כדורים, שנורו מכל הכיוונים. פיינשטין, שישב ליד ההגה, נפצע קשה בידו השמאלית, אולם המשיך בנהיגה. סימה, שישבה לצדו, קרעה את חולצתו וחבשה את ידו הפצועה. אש התופת לא פסקה, ונוסף לפיינשטין נפצע אזולאי בבטנו וברגלו והורביץ נפצע מכדור שפגע בצווארו. פיינשטין הפצוע המשיך בנהיגה מהירה והצליח להתחמק ממשוריין בריטי שרדף אחריהם. המכונית הגיעה לוואדי ונעצרה בכניסה לשכונת ימין-משה, שם חיכו מספר בנות שאספו את הנשק והבחורים התפזרו לכיוונים שונים. בעוד הורביץ ובוטון הולכים לכיוון המרכז המסחרי, ליוותה סימה את פיינשטין לשכונת ימין-משה. הם פרצו לאחת הדירות, שהתגוררו בה זוג זקנים. סימה השכיבה את הפצוע על אחת המיטות, פתחה את החבישה שעשתה לו במונית וקשרה את היד בחוסם עורקים. בעודה מטפלת בפיינשטין, נכנס לחדר נער כבן 14 ואמר לה שהמשטרה הגיעה לשכונה והשוטרים הולכים בעקבות סימני הדם. סימה ביקשה מן הילד לכסות את הדם בעפר והיא עצמה יצאה החוצה לראות במו עיניה את המתרחש. התברר כי השוטרים הספיקו להגיע עד לבית בו שכב פיינשטין וסימה חששה שיאסרו גם אותה. היא התכופפה כאילו לשרוך את נעליה וכך הסתירה את שמלתה שנקרעה במאבק עם השוטר הערבי. היא התרחקה מן המקום בזהירות, הסתירה את האקדח שהיה ברשותה מתחת לסלע ויצאה את אזור ימין-משה (היא לא הספיקה למסור את האקדח לבנות, כפי שעשו יתר הלוחמים, כי טיפלה בפיינשטין הפצוע). סימה צעדה לעבר המרכז המסחרי, שם עלתה על אוטובוס מספר 3 ונסעה לביתה, להחליף את שמלתה. בעודה נוסעת באוטובוס נשמעה התפוצצות חזקה - שלוש המזוודות הרסו את תחנת הרכבת של ירושלים. כעבור מספר ימים חזרה לימין-משה, כדי לקחת את האקדח שהטמינה מתחת לסלע. 15 תחנת הרכבת בירושלים לאחר הפיצוץ אזולאי, שנפצע בבטנו וברגלו, נישא על כתפו של אפשטין אל אחד מבתי ימין-משה. פיינשטין ואזולאי נתפסו בידי הבריטים והועברו, תחת משמר כבד, לבית-החולים הממשלתי שבמגרש הרוסים. אבינועם שהה כל אותה עת באחד מחדרי הארגון וחיכה בקוצר רוח לשובם של הבחורים. בעודו מחכה, הגיעו אליו הידיעות על המארב ששמו הבריטים ללוחמי הח"ק וכן על תפיסת מחסן נשק בידי המשטרה. אבינועם נזכר כי מחסן הנשק שנתפס בגבעת-שאול היה ידוע גם לינאי. הוא פנה אל הקשרית שלו, עדינה ניסן ("תחיה"), וביקש ממנה לנסוע מיד לתל-אביב כדי להעביר פתק לחיים לנדאו ("אברהם"), ראש המטה. בפתק היו כתובות שתי מלים: "ינאי סרח". ואכן התברר כי ינאי בגד והסגיר את חבריו לבריטים. הוא הוברח מן הארץ על-ידי הבולשת. ממסמך הבולשת הבריטית שהתפרסם לאחרונה 16 אנו למדים שינאי מסר לבריטים שורה של שמות אנשים החברים באצ"ל וכן מקומות מפגש. בין היתר, מופיעות ברשימה שתי בנות. על אחת מהן הוא כותב: לפני כחודש נעצר בגבעת-שאול יהודי דתי בעל שער מתולתל, יחד עם בחורה. השניים שוחררו, אולם שניהם חברים ביחידת הקרב של האצ"ל. הבחורה גרה ברחוב המלך ג'ורג' ליד תחנת האוטובוס מספר 5א (התחנה הראשונה כשבאים מרחוב יפו). [כוונתו היתה למינה יליף].
