תזכורת לעצמי...
חשבת שזה שום דבר, ששכחתי, שזה עבר לידי. אולי בעצם בכלל לא הבחנת בזה? קשה לי להאמין. הרי גם אתה כזה רגיש לפעמים. דווקא כשלא ציפיתי, כשהייתי באמצע דברים אחרים, התקשרת ואמרת במין נימה של דרך אגב: ``את יודעת, חשבתי היום בבוקר שגם אני אוהב אותך.`` זה היה כל כך אמיתי, ונוגע, ולא מחייב, ומתוק. בכלל לא היה לי אכפת שאחר כך לא ענית לטלפון כשהתקשרתי, ושלא החזרת לי צלצול. זה היה מין עונש הגיוני כזה, שלא יגבה אפי, או כדי שלא אתפוס תחת. למה דווקא אף ותחת מסמלים את גבהות הלב? אתה בטח קצת נבהל, משוכנע שאני שוב מנפחת איזו אמירה סתמית לא מתוכננת. אתה בטח שואל את עצמך מה פתאום אחרי כל כך הרבה זמן ביחד, אני כותבת לך. אם תקרא עד הסוף תבין למה עבורי, הכתיבה – ולא שיחה פנים אל פנים, כמו שהעדפתי תמיד – היא הפתרון הכי פשוט. לא. פשוט זו לא מילה טובה. היא מרמזת על כך שאני נמנעת מלבחור דרך יותר מסובכת או קשה. אולי המילה הגיוני מתאימה יותר. כן. זהו הפתרון הכי הגיוני בשבילי כרגע. אני רוצה שנפרד. זה לא בגלל שאין מספיק אהבה בינינו, או פרגון או תמיכה או אפילו עניין. זה בגלל שכשאנחנו יחד אני מרגישה הכי לבד בעולם. אפילו כשאני לבד, אני לא מרגישה כל כך לבד. נראה לי שהאשליה של הביחד שלנו, מתנפצת לי בכל רגע מחדש כשאני איתך. הדבקת אותי בפחד – הפחד לגלות מה יש שם באמת, אצלי ואצלך; הפחד שמה שיש שם הוא אולי כל כך נורא, שאין סיכוי שנעמוד בגילוי הזה. זה מה שעושה את הביחד שלנו, את קשר השתיקה הזה, לכואב. אתה תגיד שוב שאני מתפלספת, ששום דבר בעולם לא מספק אותי, ושאני לא יודעת להיות מאושרת. תמיד האמנתי לך. אבל בזמן האחרון נראה לי שהביטחון הזה שלך, בעובדות-לכאורה האלה, נובע אולי ממקום שפשוט לא מסוגל לתת. לתת לי. אני לא מאשימה אותך בכלום. אני נורא אוהבת אותך. אבל התחלתי לאהוב גם, קצת, את עצמי. נסיה כספי מתוך ``אל תדברי סתם``
חשבת שזה שום דבר, ששכחתי, שזה עבר לידי. אולי בעצם בכלל לא הבחנת בזה? קשה לי להאמין. הרי גם אתה כזה רגיש לפעמים. דווקא כשלא ציפיתי, כשהייתי באמצע דברים אחרים, התקשרת ואמרת במין נימה של דרך אגב: ``את יודעת, חשבתי היום בבוקר שגם אני אוהב אותך.`` זה היה כל כך אמיתי, ונוגע, ולא מחייב, ומתוק. בכלל לא היה לי אכפת שאחר כך לא ענית לטלפון כשהתקשרתי, ושלא החזרת לי צלצול. זה היה מין עונש הגיוני כזה, שלא יגבה אפי, או כדי שלא אתפוס תחת. למה דווקא אף ותחת מסמלים את גבהות הלב? אתה בטח קצת נבהל, משוכנע שאני שוב מנפחת איזו אמירה סתמית לא מתוכננת. אתה בטח שואל את עצמך מה פתאום אחרי כל כך הרבה זמן ביחד, אני כותבת לך. אם תקרא עד הסוף תבין למה עבורי, הכתיבה – ולא שיחה פנים אל פנים, כמו שהעדפתי תמיד – היא הפתרון הכי פשוט. לא. פשוט זו לא מילה טובה. היא מרמזת על כך שאני נמנעת מלבחור דרך יותר מסובכת או קשה. אולי המילה הגיוני מתאימה יותר. כן. זהו הפתרון הכי הגיוני בשבילי כרגע. אני רוצה שנפרד. זה לא בגלל שאין מספיק אהבה בינינו, או פרגון או תמיכה או אפילו עניין. זה בגלל שכשאנחנו יחד אני מרגישה הכי לבד בעולם. אפילו כשאני לבד, אני לא מרגישה כל כך לבד. נראה לי שהאשליה של הביחד שלנו, מתנפצת לי בכל רגע מחדש כשאני איתך. הדבקת אותי בפחד – הפחד לגלות מה יש שם באמת, אצלי ואצלך; הפחד שמה שיש שם הוא אולי כל כך נורא, שאין סיכוי שנעמוד בגילוי הזה. זה מה שעושה את הביחד שלנו, את קשר השתיקה הזה, לכואב. אתה תגיד שוב שאני מתפלספת, ששום דבר בעולם לא מספק אותי, ושאני לא יודעת להיות מאושרת. תמיד האמנתי לך. אבל בזמן האחרון נראה לי שהביטחון הזה שלך, בעובדות-לכאורה האלה, נובע אולי ממקום שפשוט לא מסוגל לתת. לתת לי. אני לא מאשימה אותך בכלום. אני נורא אוהבת אותך. אבל התחלתי לאהוב גם, קצת, את עצמי. נסיה כספי מתוך ``אל תדברי סתם``