תופעות פיסיות

[אלומת האור]

תודה רבה על התגובה המרגשת

ואגב, אצלנו, באכלני יתר אנונימיים, יש גם בולמיות. אם זה מעניין אותך, אני יכולה לתת לך קישור לאתר שלנו. תכנית הגמילה הזו מצילה את חיי יום יום מחדש. אור

 

[zoomex]

תופעות פיסיות

למי יש תופעות פיסיות או סימפטומים פיסיים הנובעים מחרדה ? ואיך הם באים לידיי ביטוי ?

 

[ישנונית לנצח]

או או

תופעות פיזיות זה יכול להיות הרבה דברים בהתאם לסוג החרדה אם זה רעידות, תחושה של חנק, יובש בפה, בחילות, הקאות, הרגשה שאתה עומד להתעלף, בלבול, ניתוק מהמציאות, ....תלוי ברמת החרדה... אני אישית עברתי את כל התופעות פיסיות האלה! מקווה שלזה התכוונת

 

[אלומת האור]

תשובה

דופק מהיר, הזעה, תחושה של לפני התעלפות, יובש בפה, צורך להשתין, כאבי בטן, שלשולים (לפעמים), צורך מיידי לשכב במיטה, להתכסות, להרגיש בטוחה, רעידות, נשימה רדודה. להמשיך?

 

[eyola]

אני חויתי

חנק כל הזמן.. סחרחורות חולשה כללית בחילות.. ומה לא מכל טוב!

 

[B a r r B e e]

לי יש סימפטומיים פיזיים בזמן התקף..

* הזעת יתר * דופק גבוה * לחץ בחזה * תחושת מחנק * הרגשה שאני עומדת למות או לפחות להתעלף

 

[אוסף את השברים]

כוסאמק אני לא לבד!!!!

סורי על הקללה הייתי חייב!! אבל אתם לא שואלים את עצמכם למה אנחנו ??? למה אנחנו נדפקנו ?? למה אנחנו נחשבים כזומבים שלא יכולים לנהל תחיים בצורה נורמלית ? זה ממש גבר מת מהלך או אישה ... סאמקק החיים האלה תאמינו לי...

 

[אלומת האור]

לא

פעם הייתי שקועה הרבה מאד ברחמים עצמיים. שאלתי הרבה מאד שאלות "שואה" כמו שאתה שואל פה. למה אנחנו נדפקנו זו שאלה קורבנית, שלעולם לא תהיה עליה תשובה מספיק טובה. אני כן משתדלת לעשות את המיטב שביכולתי כדי להתמודד עם המצב הנתון. לא, זה לא קל. כן, זה אפילו עצוב ומרגיז מאד לפעמים. אבל יש גם דברים טובים שקורים לי. וחוץ מזה, איזו ברירה יש לי? להשתכשך בביצה הטובענית הזו של הרחמים העצמיים השתכשכתי 30 שנה. עשיתי דוקטורט בזה, תאמין לי. המון פעמים שאלתי את עצמי למה דווקא אני. למה דווקא אני סובלת מכמה מחלות פיזיות. למה דווקא אני סובלת מבעיות נפשיות כאלו ואחרות. למה דווקא אני עברתי ניצול במשפחה וגם בביה"ס. למה דווקא אני נאלצתי לטפל בשני הורים שחלו בסרטן ומתו. למה אמא מתה דווקא בידיים שלי. למה ולמה ולמה... יודע לאן הגעתי? הגעתי למאה ועשרים קילוגרם!!!! מרוב שאלות שלא היתה לי תשובה עליהן. מרוב אוכל שדחסתי, כי לא יכולתי להתמודד עם החיים. יש לי הרבה מאד "למה" בחיים שלי, אבל תודה לאל אני כבר לא שם. כבר לא שואלת וכבר לא מבזבזת על זה אנרגיות. את האנרגיות המועטות שיש לי אני מעדיפה לחסוך להתמודדות. לא שתמיד זה מצליח לי. פה ושם מתגנבת תחושת הקורבנות. בכל זאת אני צעירה מאד, וכבר עברתי בחיי בשביל כמה גילגולים. אבל סוף סוף אני מבינה שהשאלות האלה לא יקדמו אותי לשום מקום, רק למרה שחורה ולדיכאון עוד יותר גדול. אז אולי אני אקבל כמה חיבוקים אוהדים מהסביבה (גם לא בטוח, אנשים לא ממש אוהבים כאלו שכל הזמן מדוכאים ומרחמים על עצמם), אבל אני אשאר מנוונת וחסרת כל יכולת להתמודד. אני אהיה בטוחה שהעולם פשע נגדי, גרם לי עוול, ועכשיו מגיע לי פיצוי, ובגדול. כן, ככה אני חשבתי. ככה אני הרגשתי ברוב המוחלט של חיי. מאד מאד ממליצה לך בכל לבי להניח לשאלות האלו ולעשות צעדים בכיוון ההחלמה. לטפל בעצמך, כי אתה ראוי. לעשות מה שאפשר. מה שאתה יכול. להתמקד ביש. להודות על מה שיש. למצוא כל יום דברים להודות עליהם. בהתחלה התחלתי מלהגיד "תודה שהיום הזה נגמר" וזהו. והיום יש לי רשימות תודות שאני כותבת כל יום, ומדובר בעשרות!!! תודה שאני חיה, נושמת, מתפקדת (כמיטב יכולתי). זה לא מובן מאליו. תודה על 36 קילו שירדתי (עוד יש לי לא מעט לרדת). תודה על הבית שלי. תודה על החתול שלי. תודה על החושים הבריאים שלי. תודה על כל כך הרבה דברים, נתתי רק דוגמא, זה קצה הקרחון. שולחת לך עידוד - אם אני מסוגלת לא לרחם על עצמי, אחרי כל כך הרבה שנים שכן עשיתי את זה - כל אחד יכול (עם הרבה עזרה, כמובן). לילה טוב וחג שמח, אור

 

[ישנונית לנצח]

וואו אור

ריגשת אותי לא ידעתי שיש לי אחות כזאת אמיצה

מקסימונת אחת! ל "אוסף את השברים"....כשמתרגלים למצב כבר לא ממש חושבים למה אלא רק איך להתמודד עם זה ולצאת מזה. גם אני שאלתי הרבה למה ותמיד קינאתי בכל מה שזז כי הנחתי שלזה אין בעיות ורק לי יש. כל אחד מקבל שק כבד של בעיות שהוא צריך להתמודד איתן אם זה חרדה אם זה דיכאון, מחלה או לא יודעת מה. אנחנו קיבלנו את החרדה/ דיכאון יש אנשים שקיבלו סרטן כמו סבתא שלי ז"ל למשל ותאמין לי שכמה ששנאתי את החרדות שלי לא שאלתי "למה דווקא אני" שאלתי "למה דווקא היא"? התייחסתי לחרדות שלי מאז כאל אורחות לא רצויות לא כאל מחלה לא כאל בעיה ולא כאל הפרעה. ותאמין לי אנחנו כן יכולים לנהל את החיים בצורה נורמלית אף אחד לא יושב פה בבית ומחכה לישועה אנשים קמים, עובדים, הולכים לחוגים, יכולים לעשות כל דבר ש"בן אדם רגיל" עושה אנחנו לא מוגבלים שכלית אחרי הכל....וכן זה קשה לקום ולעשות את כל הדברים האלה ויש כאלה שנמנעים מזה וזה גם לי קורה אבל צריך להתמודד כי אין ברירה אי אפשר לבזבז את החיים צריך להנות מכל דקה ודקה... מתישהו יהיה חייב להיות טוב

 

[אלומת האור]

../images/Emo51.gif../images/Emo140.gif

 

[chooselife]

מה למה?

מה תועיל לך הסיבה? ואם הייתי אומר לך שזה קרה כי אלוהים שונא אותך, או אוהב אותך, או אוכל ירקות, או בגלל שמוח שלך מעוצב ככה וככה, או ההילה שלך כזאת או כזאת, או כי לא אכת מספיק תפוחי אדמה בתור ילד, מה זה באמת היה משנה? אתה חושב שזה משנה ולו במשהו את התוצאה? זה לא. אתה חושב שזה משנה בשמהו את מה שאתה אמור לעשות? זה לא. אתה,זה כאן ועכשיו, ומה שקורה בעולם הזה- קורה במקרה.איתרע מזלך,ו"הגרלת" לך את התופעה האמורה. יש לך שתי ברירות, אם להיות עוד קצת קשוח איתך: 1) לתת לזה לנעול אותך, לרתק אותך, למעוך לך אתהנשמה עד שאתה תיראה כמו בצק עלים מרודד,לתת לרגש שלך לקחת ממך את המקום של כל שאר הרגשות שלך. 2) להבין שיש כאן הזדמנות עצומה ללמוד משהו חדש על עצמך, על החיים האלו, על הכוח שיש לך באמת, ולהתחיל לבנות. את מה? את הכל. את כל מה שתמיד חשבת שאתה בכלל לא תוכל להשיג. את הביטחון שלך, את האומץ שלך, את ההעזה וההתמדה- את האמונה שלך בעצמך ובעתיד שלך. את כל אלו, החויה הזו תוכל ללמד אותך, כמו כל חויה רעב בחים בחיים. כן חרדה זה חרא. בו נדבר תכלס, ובשפה בוטה- זה חרא. אבל כמו בלכ דבר בחיים הבחירה היא תמיד בין כניעה וקבלה של "גורל מר" - לבין לחימה וצמיחה מתוך המקום של הכאב והדימום. מתוך הענף שנכרת, להצמיח אחד עבה וחזק יותר. אם בחרת באופציה מספר 2,אשריך. אתה עומד בפני אחת הצמיחות האדירות ביותר בחיים שלך. בסוף השלב הזה בדרך, מחכה הידיעה, שכל הגבולות שהאמנת בהם לגבי עצמך,הם אשליה.את רובם תכופף- את השאר תנפץ.

 

[eyola]

יאאלה להתמסכן!

תאמין לי שאחרי תצא מזה ותרגיש על גג העולם אתה תודה לאלוהים על כל חוויה שיעור ועומק שהוא הכניס בך או שאתה הכנסת בעצמך אלו התסמינים שלך שאתה ורק אתה יצרת! כן החיים לפעמים מתוחים ומפחידים.. זה באמת לא בשליטתנו ומהרגע שאנחנו נולדים המוות קיים איפשהו חלק ממעגל החיים וזה מפחיד.. ויש בדרך עוד אינסוף דברים אבל אנחנו חיים! ואנחנו חזקים ויש בנו כוחות נפש עצומים ואנחנו יודעים שהם שם, אנחנו רק בורחים לשכוח לפעמים ומוותרים לעצמנו, מרימים ידיים, זה קל כשקשה מאשר להאבק ואולי להפסיד ושוב לחזור להאבק מתישהו מנצחים אין לי ספק ושזה קורה זה שווה את הכל יש דרך החוצה אני לא מוצאת שזה הזמן לרחמים עצמיים זה הזמן לעבודה קשה ולהשתפרות ולהעריך את מה שיש