תודה לקרן!

[אריאלה בראון]

../images/Emo124.gifאשת השבוע: קרן יטיב, מנחת הורים

חברת מעגל נשים מקימות עסקים, רחובות.

 

[אריאלה בראון]

קרן, מוזמנת לשתף אותנו...

איך הגעת לתחום

מהם הנושאים שבהם את מלווה את ההורים באמצעות ההנחיה? מה את הכי אוהבת

במה שאת עושה?

 

[קרן מנחת הורים]

שלום אריאלה ושלום לכולם

איזה כיף להתארח פה.תודה על השאלות המעניינות, שגורמות לי לחשוב... איך הגעתי לתחום? לאחר הולדת בני השלישי, נשארתי איתו בבית חמישה חודשים ואז נאלצתי לחזור לעבודה. עבדתי במכון וייצמן,כמנהלת אדמיניסטרטיבית של מספר פרוייקטים חינוכיים (יש לי תואר שני בחינוך) והרגשתי שאני ממש לא מסוגלת לחזור לעבודה שם. הכרחתי את עצמי, לא היתה ברירה אז, אבל החלטתי להרשם ללמוד תחום שתמיד עניין אותי ושאפתי להרחיב בו את הידע- הנחיית קבוצות הורים. למדתי בסמינר הקיבוצים, שלוש שנים קסומות, מעניינות, מדהימות ומפתחות. אני זוכרת שבראיון קבלה, המנחה אמרה לנו שמי שמגיעה ללמוד נותנת לעצמה מתנה לחיים.ממש ככה, כל מילה אמת. במהלך השנים האלו למדתי במקביל אבחון וטיפול בלקויות למידה ותפקוד בשיטת ורדי. השנה אני מסיימת קורס בסמינר בהנחיית הורים לילדים בעלי לקויות קשב ריכוז ולמידה, ככה שיש לי הבנה מעמיקה בהורות לילדים עם לקויות כאלו. התפטרתי מעבודתי במכון וייצמן ויצאתי לדרך חדשה, לעסוק בדברים שמעניינים אותי (וגם הספקתי בדרך ללדת עוד ילדה). התמזל מזלי והנחיתי קבוצת הורים במרכז טיפולי-חינוכי אביב, בתל אביב, במסגרת הסטאז' שלי. מנהלת המרכז הציעה לי לעבוד כמנחת הורים השנה במרכז, בהנחייה פרטנית.אני מאד נהנית ממנה, היא מאד שונה מהנחיית קבוצות, והיתרון העיקרי שלה הוא, שהיא ממוקדת בלקוח ומכוונת לצרכיו הספציפים. במקביל קיבלתי הצעה לעבוד כעצמאית וללוות כמה גנים של נעמת בת"א. שם אני גם מנחת הורים באופן פרטני, וגם מנחה את הצוות מול ההורים. אני גם יועצת מוסמכת באינטרנט ומייעצת באתר הורות של שמינר הקיבוצים, עם עוד מנחות הורים. אני מאד אוהבת את זה. הנחיית הורים דרך האינטרנט היא כל כך אחרת מהנחייה פנים מול פנים. אני מוצאת את עצמי יושבת וחושבת על כל שאלה, אפילו כמה שעות וגם כשאני עונה, אני כותבת ומוחקת וכותבת שוב, כדי להעביר את המסר בצורה הכי ברורה שאפשר. וכמובן, בימים אלו פותחת קליניקה פרטית מתוך מטרה לפגוש הורים נוספים ולנסות לסייע גם להם להתחזק, להתעצם ולהתפתח בהורות שלהם. אני מלווה הורים בכל הנושאים בהורות, שמעניינים אותם, מאתגרים אותם, מקשים על חייהם או שהם מרגישים שהיו רוצים ללמוד כלים חדשים ונוספים. יש לי הורים שאנו עובדים על גמילה מחיתולים, יש לי הורים שאנו עובדים יחד על נושא הגבולות (ה-נושא, הכי חם, הכי מדובר, הכי מעורר קושי והכי שנוי במחלוקת), יש לי הורים שאנו נמצאים בתהליך של אבל, על התנפצות הפנטזיה לילד מושלם, וקבלת הילד שלהם, על קשייו וצרכיו, ואיך לקיים הורות אחרת מולו, שתענה על צרכיו ותקנה למשפחה חוויה שונה ונעימה יותר. ואפילו יש לי הורים שכל מה שהם צריכים זה מקום בטוח שיכיל אותם, מישהו שישמע, כתף להתפרק עליה, אוזן לחלוק איתה את התסכולים ואת השמחות. גם לזה יש מקום, חשוב מאד, בעבודה עם הורים. מה אני הכי אוהבת במה שאני עושה? את המפגש עם ההורים השונים, את היחסים שאנו בונים ביננו, של אמון ושל שיתוף, את התהליך שאנו עוברים יחד כי הורות היא בהחלט תהליך, כמעט ואין בה מקרים של "זבנג וגמרנו", ולראות אמא, שבמפגשים הראשונים היתה במקום מסוים, ובמפגש החמישי-שישי במקום שונה לגמרי, זה כל כך מתגמל וכל כך מספק. אני אוהבת את זה שאני לומדת מכל הורה שאיתו אני נפגשת. עוד לא היה לי הורה שלא הרגשתי שלמדתי ממנו שיעור מאלף לעצמי, להורות שלי, למי שאני כאדם וכמנחה. ההתפתחות המתמדת הזו שלי גם היא תהליך, וכנראה שאני חובבת תהליכים... כל הורה הולך איתי. בכל מה שאני עושה אחרי ההנחייה, המפגש עם ההורים נשאר איתי. אני לא יכולה להתנתק ואני אוהבת את זה. אני אוהבת את זה שחשוב לי מספיק מאנשים, כדי שהם ילוו אותי, שאני לא בעבודה כזו, שבארבע אני זורקת את העט והולכת, משאירה מאחוריי את כל מה שקשור לה.. אני מאד אוהבת את המפגשים/הרצאות שאני מעבירה בפני הורים אחת לכמה זמן. נהנית מאד מהאינטרקציה עם ההורים, מהשיחה שמתפתחת ביננו, מדיונים עמוקים שעולים וכנראה שיש בי גם אהבה ללעמוד בפני אנשים ולהנחות ואני שמחה שיוצא לי לממש את הצד הזה שבי. וכמובן- להנחות קבוצות, שכאמור שונה מאד מהנחייה פרטנית. להיות מנחה של קבוצת הורים זו חוויה מסחררת, מדהימה, שמזרימה אדרנלין בכל נים מנימיי. הכוח של הקבוצה, החיזוקים שהיא נותנת לפרט שבה, התהליכים שאנשים עוברים בה, הטיפים מהורים אחרים, החום שזורם בה- מעטים הדברים שישוו לזה. אשמח לענות לכל שאלה שתהיה לכם. אני פה!

 

[עינת75]

את עושה עבודה מבורכת ויש לי../images/Emo35.gif

הי קרן, איזה כייף לקרוא עליך השבוע, רק מסקרן אותי עוד יותר לעשות מאמץ ולהפגש נדמה שנוכל ללמוד אחת מהשניה. מדהים לאן האמהות לוקחת כל אישה ואיזה שינוי היא עושה בה. אשרייך שהלכת עם הלב שלך. רציתי לשאול כמה שאלוות: מה טווח הגילאים של ילדים שאת מטפלת? האם את נפגשת גם עם הילדים או שהעבודה היא רק מול ההורים? האם את מערבת בתהליך את כל הסביבה שמקיפה את הילד - גננת, מורה או אחר? והשאלה, שאני מודה שגם אני נאלצת להתמודד איתה, איך את מתמודדת עם תופעת ה"סופר נני", הרצון של ההורים להגיע למפגש לקבל כלים והציפייה שתוך רגע הכל יהיה ורוד (כמו בטלוויזיה ...)? יום נפלא

עינת

 

[קרן מנחת הורים]

הי עינת, בוקר טוב

אשמח מאד להיפגש ולהכיר אותך.אין ספק שאנחנו משיקות בחלק מהדברים. ואכן זה מדהים, לאן האמהות מובילה אותנו, מקומות שלא שיערנו שנגיע אליהם... טווח הגילאים הוא רחב מאד ונע כרגע מילדים בני שנתיים ועד למתבגרים. אבל קרה לי שהתייעצו איתי גם לגבי תינוקות והיתה לי אמא ששאלה אותי איך היא מוציאה את הילד בן ה24 שלה מהבית (אבל זה היה בתור בסופר, אז לא נחשיב את זה כשעת יעוץ

). עיקר ההורים שמגיעים להנחייה הם הורים לילדים בגיל הרך ועד תחילת יסודי מחד, ומתבגרים מאידך. שנות החביון, דהיינו מ7 בערך ועד 10, אלו שנים של רגיעה יחסית, הבית נכנס לקצב משלו וההורים מרגישים שהם בעניינים ובשליטה. עד שמגיע גיל ההתבגרות וטורף את הקלפים מחדש... לגבי השאלה אם אני נפגשת עם הילדים... ובכן, זה משתנה. למעשה, כדי לעבוד עם ההורים אני לא זקוקה לראות את הילדים, וזה גם לא ממש משנה. אם הורים מספרים על התנהלות לא מוצלחת בבית, ועל תחושות רעות שלהם, גם אם אגיע לבית ואצפה בשלושה מלאכים קטנים שישנים, אוכלים, משחקים ואוספים בנחת, זה לא ישנה את העובדה שבהרגשה של ההורים המצב רע ועם ההרגשה הזו יש לעבוד. בפועל, יוצא שאני כן רואה את הילדים, גם בנעמת וגם במרכז הטיפולי. אבל אני לא מנסה לחנך את הילדים או לעצב את התנהגותם אלא העבודה שלי היא עם ההורים, לעבור איתם תהליך במסגרתו ילמדו כלים ומיומנויות מחד, וישאבו כוח וחיזוקים מאידך, כדי שגם אם יהיה משהו עם הילד הבא, ששונה לגמרי מזה הנוכחי שעושה בלאגן בבית, יעמוד להם הכוח להבין מה הם צריכים לעשות גם מולו. במרכז אביב ישנו צוות טיפולי שלם, שמטפל בילד. שם יש כן עירוב של הצוות בתהליך שקורה עם ההורים. אני שואבת מהצוות אינפורמציה לגבי מה קורה עם הילד, האם יש שיפור בטיפולים שלו (ההנחה היא שכשיהיה תהליך מול ההורים אנחנו נראה התבטאות שלו אצל הילד) ומספרת בגדול, בלי ירידה לפרטים, על הנושאים עליהם אנו עובדים בהנחייה. בנעמת אני בקשר עם הגננות שנותנות לי מידע, אבל שם זה תמיד בהסכמת ההורים ושוב, אני לא מוסרת מידע ספציפי אלא בעיקר שומעת מהן על הילד ומספרת על הנושאים הכללים עליהם אנו עובדים. הנה דוגמא למצב בו "להכיר את הילד" עלול להוות קושי: קורה לעיתים, מטפלת רגשית במרכז אביב מפנה אלי הורים. היא מעדכנת אותי, שהמצב שם גרוע, שיש לדוגמא יחסים של סימביוזה בין האם לילד, שהיא לא יכולה להתנתק ממנו ושהוא צמוד אליה ולא מרפה.כשאני נפגשת עם אותה האם אני שומעת ממנה שהכל טוב. אנו משוחחות במשך שעה והיא לא מעלה את נושא היחסים כלל. היא מספרת שבסה"כ טוב, יש קצת בעיה של קנאת אחים ומריבות. זהו. עכשיו, אני יודעת מאותה מטפלת עד כמה המצב בבית בעייתי. האם לא מעלה את זה. להעלות את זה בעצמי או לא? לנסות לרמוז בכיוון עד שנגיע לזה או להרפות מזה לגמרי? זו דילמה שאני מתמודדת איתה לעיתים קרובות. בד"כ במפגשים הראשונים אני ארפה מזה לגמרי ונשוחח על הנושאים אותם בוחרת האם לעלות, גם אם המטפלת נוקשת בעורפי שהמצב רע, שצריך לקדם את הנושא. אני מעדיפה שיבנו תחילה יחסים של אמון ושל קרבה אולי אז היא תרשה לעצמה להביא נושאים גם פחות פוטוגנים ויותר כואבים.גם זה תהליך בפני עצמו וצריך לתת לו מקום ולכבד את הבחירה של ההורים במה שהם בוחרים להביא לחדר. ולגבי סופר נני- אכן כן, בעיה. הורים רבים מתיישבים מולי בכסא ומחכים שאני אחלץ אותם מכל הצרות שלהם בהינף שרביט או מקסימום בסיומן של חמישים דקות. זה לא הולך ככה, ואת זה יודע כל מי שמגדל ילדים. אני כן מקפידה שהורה יצא מכל מפגש עם משהו משמעותי- טיפ, או רעיון או מיומנות חדשה שהוא רכש במפגש.אבל במקביל אני מסבירה שוב ושוב שמדובר בעבודה, בתהליך. רוב ההורים מבינים את זה והולכים עם זה.

 

[סיון לב הקונגרסים]

מיהם ההורים שמגיעים לייעוץ?

היי קרן מזל טוב על ההתארחות בפורום, בהצלחה בדרך החדשה במקימות עסקים וגם מקווה שבקרוב אצלנו במעגל עיסקי רחובות. ספרי על ההחלטה לעזוב מקום עבודה מסודר כמו מכון ויצמן, לדרך לא ידועה ורויית אי וודאות וכן מה המשמעות של הנחיית הורים? מגיעים אלייך רק הורים עם בעיות או גם כאלה שרוצים הכוונה ולדעת האם מה שהם עושים הוא הדרך הנכונה? להתראות סיון זילברשטיין לב הקונגרסים - מרכז כנסים עיסקי בפארק המדע רחובות- נס ציונה

 

[קרן מנחת הורים]

הי סיון, טוב לפגוש אותך גם פה ../images/Emo140.gif

ההחלטה לעזוב את מכון וייצמן לא היתה פשטוטה כלל וכלל. עבדתי בעסודה שהיתה כלוב של זהב מושלם: שעות סופר נוחות, גמישות רבה, משרד משלי, אינטרנט חופשי, בוס לא מקרצץ, אנשים נחמדים, משכורת סבירה ביחס לשעות העבודה, ימי מחלה בשפע ועוד ועוד. ובכל בוקר, כשהגעתי לעבודה במקום המקסים והמטופח הזה, הייתי צריכה להאבק את עצמי להיכנס בשער ולא לסובב את האוטו ולנסוע הביתה. עד כדי כך. המחשבה שאבלה בעבודה הזו את שארית חיי הרגה אותי. משהו בער בי, משהו קרא לי לצאת החוצה. כשנרשמתי ללימודים, תכננתי להמשיך לעבוד שם עד שאסיים (שלוש שנים) ואז לעזוב. אבל החיים חזקים מאיתנו, האומללות שלי שם גברה, ואז החלטתי להרשם גם ללימודים של שיטת ורדי. זה כבר חייב התפטרות מאחר ולומדים שם יומיים בשבוע בשעות הבוקר (כיום יש כבר מסלול ערב). הקושי היה לשכנע את בעלי שהגיע זמני לצאת משם. כמו כל האנשים הוא חשב שיצאתי מדעתי, מי עוזב מקום עבודה מסודר כמו זה. אבל מהרגע שהוא הבין שאני אומללה שם, ושלא אוכל להמשיך, הוא גיבה אותי לגמרי ולמעשה היה הרוח בכנפיי, לעזוב ולצאת לדרך חדשה. לגבי הנחיית הורים- המוטיבציה של רובנו לעשיית שינוי ולנקיטת צעדים היא בד"כ קושי שאנו נתקלים בו. ככה אנחנו בני האדם. גם בנישה שלי, ההורים שכיום נמצאים אצלי בהנחייה, הגיעו על רקע קשיים בהם הם נתקלים באתגר הגדול (וכיום זה באמת אתגר לא פשוט) של גידול ילדיהם. אולם יש כאלו שגם לאחר שהקשיים שלהם "טופלו" במובן שהם למדו לעשות אחרת ובצורה יעילה יותר, הם נשארים בהנחייה כדי לדעת שמה שהם עושים נכון, לשמוע חיזוקים לדרך שלהם ועוד. אגב, כיום, כשהורים פונים למכונים להתפתחות הילד בקופ"ח, כמעט כהמלצה גורפת הם מקבלים במסקנות ש"דרושה הדרכת הורים". עוד לא נתקלתי בהורים שפנו לשם, קיבלו הפניות שונות ולא צויין להם הנושא הזה. ויש בזה הגיון משום שהדרכת הורים יכולה לחולל שינוי של ממש, אצל ההורים, וכמובן אצל הילדים, הרבה יותר משעה של עבודה עם מטפל בשבוע.

 

[מירב זגורי]

דרך אנושית

הי קרן נפגשנו במעגל רחובות ל"רגע בלבד" והנה יש לי הזדמנות מקסימה לשמוע על הדרך הכל כך אנושית ומאתגרת שעברת להנחייה הזו, נשמע מאוד מרתק, מציאותי, רחוק מפנטזיות לא ריאליות ומותאם להנחיית הורים מקצועית , שלעיתים כל כך מושפעים ממיתוסים, טלויזיה ועוד שאר ......תודה, כייף לשמוע עלייך. אשמח לתאם איתך מפגש, אדבר איתך כבר.

 

[קרן מנחת הורים]

הי מירב, את מקסימה!

תודה על דברייך. אשמח מאד מאד שניפגש!!! קרן

 

[אסנת חזן 1]

הי קרן!

שמחה על ההזדמנות להפגש - וירטואלית לפחות... ויש לי כמה שאלות: אני משערת שלפעמים הורים מביאים נושאים כואבים שדורשים יותר מאשר טיפ או דרך התמודדות עם הילדים, אלא משקפים נושאים לא פתורים בעצמם. איפה את שמה את הגבול בין הדרכת הורים לבין טיפול? האם את גם מטפלת בהם? איך את משלבת את שיטת ורדי בהדרכת הורים? ספרי לנו על משפחה שנכנסה לך במיוחד ללב? האם יש משפחות שאת מרגישה שלא תוכלי / תרצי לעזור להן? תודה על השיתוף, ושיהיה המשך שבוע נפלא

 

[קרן מנחת הורים]

הי אסנת

(זה מה שאת עושה בנופש???

) תודה על שאלותייך המקדמות, שגרמו לי להרהר במשך כל הבוקר עליהן ועל המשפחות שאני נפגשת איתן. אני לא פסיכולוגית, והמפגש איתי אינו טיפול. אני אומרת את זה בכל מפגש ראשון שאני מקיימת. מצד שני, כמו שאת אומרת, הקו בין הנחיית הורים לטיפול הוא דק מאד. אז איך מניחים אותו, את הקו הדק הזה ונזהרים לא לחצות אותו? מרבית הנושאים שעולים בהנחייה קשורים בכ"ז להורות. לדוגמא, יש לי זוג הורים, שהאבא לא מסוגל להגיד לבן שלו, בן השש, לא. כלומר, להגיד הוא מסוגל, לעמוד בזה, ממש לא. הילד מתחיל לבכות, עם דמעות ענקיות ועיניים פעורות ואדומות, והאבא משתכנע (כמילותיו הוא) ונותן לו את מה שהוא רוצה. ברוב המקרים מדובר במשהו שהילד רוצה שיקנו לו. במפגש ביננו עלה העניין של מה הדמעות עושות לו. למה את אשתו הן לא מניעות ואותו כן. הסתבר שהוא גדל בבית נוקשה מאד, בו האבא לא ויתר על כלום ולא הסכים לכלום והאמא היתה זו שקנתה ונתנה. האבא זוכר את עצמו ילד נודניק, שמבקש המון דברים ובוכה עד שהאמא נשברה, כי האבא מעולם לא נתן מאום. הוא זוכר היטב שהבכי שלו לא הזיז לאביו. במפגש הזה הבין אותו אבא, שהוא כנראה נוקט עמדה הפוכה למה שראה בבית, ומתרחק מהדמות של אביו עד כמה שניתן. בנוסף הוא גם מזדהה עם הילד, רואה בו את עצמו בצעירותו ולכן הבכי שובר אותו כל כך מהר. אז מה עשינו במפגש? האם זו היתה הנחייה או טיפול? בעיניי זו היתה הנחייה משום שמשם יכול אותו האב להתחזק, להבין מדוע הבכי מניע אותו ולהתחיל לעבוד על עצמו, שהוא אבא טוב כשהוא אומר לא ומתכוון לכך. שיטת ורדי לא משתלבת בהנחייה בצורה ישירה אלא בידע שהיא נותנת לי על עיכובים התפתחותיים ולקויות למידה קשב וריכוז. אני לא ממליצה בפני אף אחד מההורים שמגיעים אלי על שיטה זו או אחרת אלא נותנת דיווח תמציתי וממוקד. שיטת ורדי למשל מאמינה שיתכן שיהיה ילד שיראה כלוקה ב adhd , כשלמעשה הבעיה היא אחרת, יושבת על בעיות מוטוריות וניתנת לגמרי לשיפור והעלמה. מצד שני, כמנחת הורים ומתעמקת בתחום, אני יודעת על הריטלין ועל תכונותיו הטובות. אם הורים ישאלו אותי, אתן את היתרונות והחסרונות של זה ושל זה, ואעמוד לצד ההורים בחפשם אחר הדרך שמתאימה לילד ולמשפחה שלהם. משפחה שנכנסה לליבי... וואו, זה קשה. כל משפחה נכנסת לי ללב בדרך זו או אחרת. אני יכולה לספר על משפחה אחת שעולה לי בראש- האם- פלפלית, חריפה, תקתקנית, הכל מכוון לעשייה מהירה ויעילה, עובדת כמזכירה בכירה. האב עצמאי, איטי יותר, פחות בטוח בעצמו, קשה לו להיות סמכותי לילדים והאם היא הסמכות בבית. לזוג יש שני ילדים בני שש ושלוש. הילד בן השש הוא ילד מורכב, עם כל מיני קשיים. כשאני נפגשתי איתם בהתחלה, הוא היה בטיפול של קלינאית תקשורת ובטיפול רגשי. בשיחה איתי סיפרו ההורים על התינוקות של הילד. בתור תינוק הוא נרדם רק אם היו מנענעים אותו חזק בעגלה או בידיים, או שהיו נוסעים איתו באוטו. בגיל שנה הוא נרדם רק אם היו טופחים לו טפיחות חזקות בטוסיק. האם כל הזמן חיה בתחושה, שהסביבה העצימה אותה, שהוא פשוט היה מפונק והם, בתור הורים בפעם הראשונה, הרדימו אותו ככה כי הם לא הבינו שניתן אחרת. כיום הילד חוטף אוכל ולא לועס אלא בולע ישר. הוא נוהג להתרחק מהילדים בגן ולהתחבא מתחת למתלה של המעילים בגן, אוהב להתנדנד על נדנדה חזק וגבוה ויורד ממנה ללא כל סחרחורת ועוד ועוד. ככל שהשיחה התקדמה היה לי יותר ויותר ברור שלילד יש קושי בויסות חושי. התחלנו לדבר על זה. הסברתי להם את הלקות הזו, ואמרתי להם שזה שהם הרדימו את הילד ככה בגיל שנה, עם הטפיחות על הטוסיק, לא היה כי הם פינקו אותו אלא כי הם הבינו, בלי להבין, שזה מה שהוא זקוק כדי להרגע. הייתן צריכות לראות את אותה אמא. היא כאילו הזדקפה בכיסא. הכתפיים שלה כאילו התיישרו. היא הביטה בי ושאלה אותי בשקט- "אז עשינו טוב? לא פינקנו ולא קלקלנו- עשינו טוב?" כשאמרתי לה שלדעתי הם עשו הכי טוב שאפשר היא נראתה כאילו הורידו ממנה משקל של טון מהכתפיים.זו פעם ראשונה שמישהו אמר לה שהיא הורה טוב, מוצלח, שיודע לקרא ולהבין את הילד שלה. ושלילד שלה יש קושי אמיתי, מולד, ושהיא, בחושים בריאים של אמא, הבינה מה הוא צריך כדי להרגע ועשתה את זה. כיום הם עוד אצלי, הילד מטופל אצל מרפאת בעיסוק בדגש על ויסות חושי, יעלה לכיתה א' בשנה הבאה ואני עובדת מול האבא על חיזוק הסמכות ההורית שלו. אני מנסה לחשוב על משפחה שאסרב להיפגש איתה. לא עולה לי אחת כזו בראש. הדבר היחידי הוא, שאם אני אפגש עם הורה והוא יתעקש שהכל טוב אצלו, הכל בסדר, אין שום בעיה ויחזור על זה עוד ועוד, אני לא אמרח את הזמן ואפרד ממנו לאחר מספר מפגשים מצומצם. אני לא חושבת שניתן להאכיל את העגל יותר ממה שהוא רוצה לאכול ושאם הורה לא מרגיש מבפנים שהוא זקוק לשינוי או להדרכה, לא ניתן יהיה להתקדם איתו, לפחות לא במפגשים פרטניים. להורה כזה לדעתי דווקא תהליך קבוצתי יכול להיות יותר טוב, כי בקבוצה הוא לא יהיה מחוייב לדבר אחד על אחד ויוכל לספוג ולהתפתח גם בישיבה בשקט. אני מאמינה שאפילו אם הורה ימצא אצלי מקום בטוח לפרוק ולשחרר, הוא כבר נמצא בתהליך כלשהו של העצמה והתפתחות. לא חייבים כלים וטיפים בשביל להתעצם. בזה שאני משמשת להורה מיכל, מקום בטוח להתרוקן ולהתמלא בו, אני משמשת לו מודלינג, והוא בתורו ידע להיות מיכל כזה לילדו.

 

[הדס D]

עדות על קרן! ../images/Emo20.gif

קרן - החברה החדשה יחסית במשפחתינו- כבר מנחה בקישורי אמהות החברתי, קרן הגיעה לקבוצה ותיקה בגדרה, שכבר עברה בחמשת שנותיה מנחה אחת או שתיים בנשואי הורות, והקסימה אותן, לכולן עבר בקלילות ערב מדהים, שממש היה קשה לסיימו- הן רק רצו עוד ועוד, ועם זו לא עדות למנחת הורים מוצלחת במיוחד, אני לא יודעת מה כן... נשיקות, תודות, והמון המון הצלחה!

 

[קרן מנחת הורים]

תודה הדס, איזה כיף

את יודעת שנהנתי לא פחות, אולי אפילו יותר, מהן!!

 

[קרן מנחת הורים]

אפרופו משפחה שנכנסה ללב(וקצת על גבולות)

זוג הורים, שניהם מרוסיה רבתי, לשניהם ותפיסות חינוכיות עוד "משם". האם עוסקת בתחום הסיעודי-טיפולי. האב עובד במפעל. שניהם אנשים משכילים ונבונים. לזוג יש שני ילדים, האחד בן 10 והשני בן שש. הילד בן השש ומטופל ע"י מטפלת רגשית. באבחון שנערך ע"י הפסיכולוגית של הגן מצויין כי נראה שיש לו adhd . ההורים לא רוצים להתקדם כרגע עם האבחון הרשמי כי הוא צעיר מדי. הילד משגע את הבית ואת הוריו. האם קשוחה מאד ומציבה גבולות ברורים. האב לא מצליח לעמוד בפני תחנוני הילד ונשבר בכל פעם מחדש. הוא עובר (האב) בתנודות קיצוניות מאד מעמדת סמרטוט לעמדת נבוט (ע"פ חיים עמית). דהיינו, נע בין לוותר לילד ולתת לו את מה שהוא רוצה, העיקר שיהיה שקט ושהוא יחדל לטחון את השכל, לבין התפרצות זעם, שהוא לא יכול לשאת עוד את אי הכרת התודה של הילד ואת דרישותיו הבלתי פוסקות. בהתקף זעם כזה האב הכה את ילדו בטוסיק. נדמה לי שזה קרה בשני מקרים נפרדים. הילד בן השש הלך לגננת וסיפר לה שאבא מכה אותו. הגננת עירבה את הרשויות, ולאבא נפתח תיק במשטרה על הכאת ילד. לאחרונה הם התבשרו כי הוחלט להתקדם עם התיק למשפט. המצב כיום הוא שהאבא חושש לשחק עם הילד. בעבר הם היו משתוללים יחד. כיום האב מתרחק מהילד ולא משחק איתו בשום משחק גופני כי הוא חושש שהילד ילך לספר שהוא מכה אותו. כמו שהאם אמרה לו במפגש האחרון: "אתה לא נהנה להיות אבא שלו יותר". והאב השיב: " נכון. אני לא מתקרב אליו כי אני פוחד מאיך שהוא יפרש את ההתנהגות שלי איתו וממה שהוא יספר הלאה". המשפחה הזו נכנסה לי מאד ללב ואני מרבה לחשוב עליהם בין המפגשים. באופן כללי, המעבר הזה של הורים מסמרטוט לנבוט, שכיח בבתים רבים. ההורים, שלא נמצאים הרבה בבית ורוצים שלילדים יהיה רק טוב מצד אחד, או שיהיו בשקט ולא יקלקלו את הזמן המשפחתי המועט מצד שני, נותנים לילדים מה שהם רוצים ומוותרים עוד ועוד ועוד, העיקר שיהיה בסדר. כשילדים לא מתנהגים בצורה מכירת תודה, או שממשיכים לבוא בדרישות ללא הפסקה, או שמתנהגים לא יפה למרות כל מה שקיבלו, ההורה מרגיש ממורמר, מתוסכל, כועס. הזעם מתחיל להצטבר בבטן ועובר לבסוף לראש. שם פוקע לו הוריד, הדם שוטף את המוח, והזעם והתסכול מתפרצים בצורת שאגות, איומים, עונשים ללא פרופורציה או הרמת יד. ברובם המוחלט של המקרים, אחרי התפרצות כזו יבואו רגשי אשם קשים של "מה עשיתי לילד?" ו"מה הוא בסך הכל עשה/אמר?". ההורה מתחרט על הכל ומתנצל בפני הילד וחוזר לעמדת הסמרטוט, עד לפעם הבאה של הפיכתו לנבוט. המעברים הקיצוניים האלו מזיקים מאד הן להורים והן לילדים, שנותרים מבולבלים, לא מבינים את התגובות שניחתות עליהם, ולומדים גם עם הזמן לא להתייחס בכלל לאותו הורה מתפרץ. בהצבת גבולות יעילה, טיפ מספר אחד הוא לא להציב גבולות מתוך כעס.כעס הוא מצב של הצפה רגשית עצומה, בה האדם לא שולט על מעשיו ודבריו. לכן הגבול שיונח במצב כזה יהיה לא הגיוני ולא מסוגל להתממש. איך נמנעים מלשים גבול בכעס? ע"י חשיבה מקדימה על הנושא, החלטה על ההתנהגות הרצויה מצד הילדים, על למה אני מבקש התנהגות שכזו (זה טוב לי וזה טוב לילד), האם זה רציונלי מצידי לצפות להתנהגות כזו מצד ילדי (בהתחשב בגילו, השלב ההתפתחותי בו הוא נמצא, אופיו, קשיים סובייקטיבים שלו ועוד) ומה אני מתכוון לעשות בדיוק, כדי שההתנהגות הרצויה תושג. גבול שיונח שלא מתוך עמדת הנבוט יהיה אפקטיבי, יעיל ומיושם. וחשוב לזכור- הרמת יד על ילד, במדינת ישראל כיום, זו עבירה הגוררת תיק במשטרה!

 

[קרן מנחת הורים]

הסתיים השבוע, כמה מהר עבר

תודה לכל מי ששאלה והתעניינה, פה וגם במסרים אישיים. תודה למנהלות שנתנו לי הזדמנות להציג את עצמי בפניכן. מזכירה- 20% הנחה למפגשי הנחיה, למי שתגיע דרך האתר. בואו להתחזק, להתעצם ולגדול, כהורה וכבן אדם!! אשמח לעמוד לרשותכן. קרן

 

[מאמיא]

תודה רבה קרן נהנתי מאוד לקרוא ../images/Emo13.gif

למרות שלא היו לי שאלות לשאול התשובות שלך היו מרתקות

 

[אסנת חזן 1]

תודה לקרן!

על האירוח המפורט והמעניין! מוזמנת כמובן להמשיך ולהשתתף בדיונים כאן בפורום בהצלחה! אסנת