תה עם נענע.
`אתה יכול לבוא אצלי?` היא שואלת. אני מציץ בנייד, כבר כמעט שמונה. `תראי, אין לי הרבה זמן, אולי עשרים דקות...` `זה בסדר, זה מספיק. אני רוצה תבוא.` נסעתי לכיוון בנסיעה איטית, חיפשתי את הבית. לא מזמן עברה מהמקום הקודם ועוד לא יצא לי להיות בבית החדש. החנתי ליד השער וצילצלתי בדלת. היא פתחה עם חיוך גדול. החלפנו חיבוק ונשיקה. `שב,` היא אומרת לי. `זה בסדר, אני יושב כל היום,` אני משיב. `טוב, אז בוא תראה הבית, לא הרבה אבל לי זה בסדר. מטבח, סלון, הנה פה מאחורה מקלחת. פה החדר שינה. אתה רואה, יש טלוויזיה ופה רדיו. אז עוד שעה אני יכנס למיטה ויקשיב לך`. חייכתי אליה, `זה מאוד יפה, הבית. אני שמח בשבילך. וזה נעים לדעת שאת מקשיבה.` `בוא, בוא תשתה משו,` היא מאיצה בי. `אני באמת חייב לזוז, את יודעת, להגיע בזמן ...`. `יאללה בוא, לא יקח הרבה, כבר שמתי מים. אתה רוצה איזה תה או קפה?` `תה עם נענע יהיה אחלה,` אני מקצר את זמני. `סוכר?` `בטח, כמו שצריך. מתוק כמו במרוקו,` אני אומר לה והיא צוחקת. `אז הנה גם עוגיות שאני עשיתי. זה עוגיות מרוקאיות ואני ישים לך הרבה נענע.` התישבנו סביב השולחן הקטן במטבח. היא סיפרה לי על המשפחה, סקירה מהירה של מי, איך ולמה. אני לוגם מהתה המתוק ומנשנש עוגיה אחר עוגיה. `תראי, אני באמת מצטער אבל כבר מתחיל להיות מאוחר. חייב ממש לרוץ. אני אבוא יום אחר ליותר.` `טוב, אז קח כמה עוגיות לדרך, זה עשיתי ליומולדת שלי.` `אוי... לא ידעתי. מזל טוב! מתי?` `לפני שלוש ימים. ושלך בעוד חודשיים, אני רשום לי.` `חחחח... מת עלייך את...` `אז רק קח גם את המעטפה.` `מה? מה זה?` `זה בשביל הרדיו, קח ולך כבר,` היא מתעקשת, `שישי תבוא אני יכין לך חריימה.` `לא, אני לא רוצה. תנוחי לך ותשמרי על עצמך.` `מה קרה לך גם אתה? אתה כמו בן שלי. יאללה תילך שלא תאחר...` עוד חיבוק, נשיקה ואני עף. `רגע.. מותר לשאול כמה? היומולדת...` `שבעים,` היא משיבה קורנת.
`אתה יכול לבוא אצלי?` היא שואלת. אני מציץ בנייד, כבר כמעט שמונה. `תראי, אין לי הרבה זמן, אולי עשרים דקות...` `זה בסדר, זה מספיק. אני רוצה תבוא.` נסעתי לכיוון בנסיעה איטית, חיפשתי את הבית. לא מזמן עברה מהמקום הקודם ועוד לא יצא לי להיות בבית החדש. החנתי ליד השער וצילצלתי בדלת. היא פתחה עם חיוך גדול. החלפנו חיבוק ונשיקה. `שב,` היא אומרת לי. `זה בסדר, אני יושב כל היום,` אני משיב. `טוב, אז בוא תראה הבית, לא הרבה אבל לי זה בסדר. מטבח, סלון, הנה פה מאחורה מקלחת. פה החדר שינה. אתה רואה, יש טלוויזיה ופה רדיו. אז עוד שעה אני יכנס למיטה ויקשיב לך`. חייכתי אליה, `זה מאוד יפה, הבית. אני שמח בשבילך. וזה נעים לדעת שאת מקשיבה.` `בוא, בוא תשתה משו,` היא מאיצה בי. `אני באמת חייב לזוז, את יודעת, להגיע בזמן ...`. `יאללה בוא, לא יקח הרבה, כבר שמתי מים. אתה רוצה איזה תה או קפה?` `תה עם נענע יהיה אחלה,` אני מקצר את זמני. `סוכר?` `בטח, כמו שצריך. מתוק כמו במרוקו,` אני אומר לה והיא צוחקת. `אז הנה גם עוגיות שאני עשיתי. זה עוגיות מרוקאיות ואני ישים לך הרבה נענע.` התישבנו סביב השולחן הקטן במטבח. היא סיפרה לי על המשפחה, סקירה מהירה של מי, איך ולמה. אני לוגם מהתה המתוק ומנשנש עוגיה אחר עוגיה. `תראי, אני באמת מצטער אבל כבר מתחיל להיות מאוחר. חייב ממש לרוץ. אני אבוא יום אחר ליותר.` `טוב, אז קח כמה עוגיות לדרך, זה עשיתי ליומולדת שלי.` `אוי... לא ידעתי. מזל טוב! מתי?` `לפני שלוש ימים. ושלך בעוד חודשיים, אני רשום לי.` `חחחח... מת עלייך את...` `אז רק קח גם את המעטפה.` `מה? מה זה?` `זה בשביל הרדיו, קח ולך כבר,` היא מתעקשת, `שישי תבוא אני יכין לך חריימה.` `לא, אני לא רוצה. תנוחי לך ותשמרי על עצמך.` `מה קרה לך גם אתה? אתה כמו בן שלי. יאללה תילך שלא תאחר...` עוד חיבוק, נשיקה ואני עף. `רגע.. מותר לשאול כמה? היומולדת...` `שבעים,` היא משיבה קורנת.
