אני מרגישה
שמצד אחד- אם השכלנו ללמוד היטב את הנושא הקנדי של תיעול הטיפול לפי מטרות מצומצמות לכאן ועכשיו, בהתאם לדרישות התפקוד של המטופל, אז אפשר לעמוד במגבלת הזמן, ובאמת לייעל את הטיפול. ומצד שני- עושים חטא גדול לכל אותה אוכלוסיה שאינה מתאימה למודל הזה: המטופלים הכל כך מורכבים, שיש להם קושי גם בתחום המגע, ובתחום המוטוריקה העדינה, וגם בתכנון, וגם במוטוריקה גסה, וגם בתכלול וגם בחשיבה, וכל מה שאנחנו מכירים מהשטח, ובנוסף יש להם הורים שלא ישתפו פעולה- בין אם כי לא מסוגלים, או לא פנויים, או לא אחר...מי יתן להם מה שהם זקוקים לו? אנחנו מפנים החוצה לטיפול של הוראה מתקנת למשל, כשביודעין אין להם אותם כלים לתת למטופל. לפעמים אני מרגישה שאני מתפשרת על דרך ביניים בין דרישת הקופה ובין הידע שלי כמטפלת לגבי איך אפשר היה לטפל. הנורא יותר, הוא שאני מתחילה לראות את הילדים חוזרים לטיפול, או פוגשת את ההורים שאומרים
"מה שעשית אז היה נהדר, אבל אנחנו לא יכולים לעשות אפליקציה של זה כיום" וחוזרים עם אותו קושי, שטיפלתי בסמפטום שלו ולא במקור שלו...
זה כל כך חורה לי, שחשבתי לנסות לעשות על זה את התזה בתואר שני. אני לומדת מנהל מערכות בריאות
ובהחלט ניתן להכנס לנושא הזה כתזה. לכן למעשה שאלתי, כדי להרגיש גם מה שאר העולם חושב, רואה, לומד, רוצה, ולדעת אם אני היחידה שחושבת על זה... או שיש עוד כמוני. למעשה, אני חושבת שמחקר כזה יוכל גם לבוא מול חוק ביטוח בריאות ממלתי ולאמר צדק או לא צדק בגישה. למעשה, כל השינוי במערך הרפואה בארץ (שאגב מוציאים כאן בשנה במשק בית את אחת ההוצאות הגבוהות ביות בעולם המתועש לבריאות- 23% לעומת פחות מ 20% בשאר העולם המערבי) גרם לנו לחפש את המודל הקנדי, כי שם הם גם בענייני קיצוץ הנתינה הממשלתית לבריאות. בקיצור- מי שיש לו- הרוויח... שרון
