תאום ציפיות

תאום ציפיות ../images/Emo22.gif

אני כותבת את הדברים על רקע הנושאים האחרונים שעלו בפורום. חשבתי הרבה על המקרים שעלו כאן (וגם במקומות אחרים) שבהם חוזר על עצמו אותו המוטו: גם להורים וגם לילדים יש ציפיות שאינן מתגשמות. ילדים מצפים מהוריהם לתמיכה אילמת,"תקשיב ואל תגיב", "תהיה שם בשבילי בכל זמן שאני זקוק לך". ההורים מצפים מילדיהם לשמור על קשר, ולדעת מתי הם, ההורים, זקוקים להם גם בלי שיאמרו זאת במפורש. נראה לי שקודם כל אנחנו, ההורים, צריכים להיות יותר מודעים לשינויים החברתיים המתרחשים סביבנו. תהליך ההתנתקות מן ההורים מתחיל מיד עם הלידה, ואינו מפסיק דוקא כשהצעיר עוזב את הבית, להיפך. הצעירים (וגם הפחות צעירים) עסוקים כל השבוע. כולם עובדים וקשה, ובין הריצה בין הבית לעבודה, לחוגים וכו' שוכחים לפעמים את ההורים (שכבר רצים הרבה פחות מהם, ושיש להם זמן פנוי בשפע, זמן שחלקו מוקדש לתיסכול הנובע מחוסר ההדדיות בקשר בין הצעירים להוריהם). לדעתי, במצב כזה טוב יעשו הצדדים אם יקיימו שיחה של תאום ציפיות. לא כשכולם כועסים אלא במצב של שקט. כל צד יביע את ציפיותיו מן האחר, ויבהיר מה הוא יכול ורוצה לתרום לקשר. יתכן ששיחה כזאת תקטין את התסכול הרב, ואולי תבהיר לכל אחד מהצדדים היכן בדיוק הוא נמצא.
 

m i t a l y

New member
ומה אם שיחה לא עוזרת?

רבים מאיתנו קיימו כבר שיחות עם בוריהם - והשיחות לא עזרו. רבים מאיתנו ניסו לקיים שיחה כזו - והניסיון לא צלח להם. רבים מאיתנו היו בשיחה כזו והיא "התפוצצה" בגלל תקשורת לקויה, מה אז?
 
נכון, מיטלי, הרי חלק גדול מהנושאים

שעולים כאן נובעים מחוסר התאמה בציפיות של כל אחד מהצדדים. המבוגרים שבינינו קבלו מהוריהם את הגישה שהילדים צריכים לטפל ולדאוג להוריהם בלי קשר למציאות חייהם. הצעירים, לעומת זאת קבלו (כן, מאותם הורים) את המסר שהם נמצאים במרכז, ועכשיו, פתאום יש מהם ציפיות שהם אינם מסוגלים למלא. גם כאשר יש פיצוץ, צריך להעביר את המסר. לא של התנכרות, כמובן, אבל של עמידה אסרטיבית הקובעת את גבולות הקשר. רוב ההורים נמצאים בעמדת נחיתות. הם זקוקים לילדים יותר מאשר הילדים להוריהם. לכן, ברוב המקרים תבוא התפקחות אחרי הפיצוץ, ואותם הורים (שוב, אני מאמינה שמדובר ברוב) יהיו מוכנים להגיע לאישהו מודוס ויונדי. אגב, ניתן גם להפעיל כאן "תהליך גישור". לערב מישהו קרוב ומקובל על שני הצדדים שיוכל להביא את הצדדים להכרה הדדית של הבעיות והצרכים כאחד.
 

alona 9

New member
../images/Emo45.gifהמלצה מצויינת

מעניין לקרוא על קיום שיחה כזאת ותוצאותיה.
 

אופירA

New member
מנהל
שוחחתי עם הבחור שלי

כאשר הוא נקט בסגנון של: לא יודע מתי אני אבוא, אני לא יכול לתכנן מראש. הסברתי לו שאני צריכה, מבחינת האופי שלי, איזו וודאות בסיסית זמן מה מראש, וכמו שהוא יכול לקבוע מראש זמן עם בעלי מקצוע, כך הוא צריך להתייחס אלי. בכל אופן, שלא יחשוש, ואם הוא צריך לבטל או לדחות מאיזה סיבה שהיא, הוא יכול לעשות זאת ברגע האחרון, וזו לא בעיה בשבילי לשנות את התוכנית. הוא נרגע, והתאזן, ומסתדר מצויין עם התכנונים. עשיתי זאת גם כאשר הוא נקט בגישה של פרצופים כועסים כשסירבתי לתת לו אוטומטית מימון לדיאטנית פרטית, לאחר שהסתיים הטיפול הפסיכולוגי הפרטי שהוא קיבל במימוני. הסברתי לו שזה לא מובן מאליו שיקבל כל מה שיבקש מבחינה כספית, כאשר הוא מרוויח את לחמו בכבוד, כי יש לי דעות שונות ממנו בנושא הכלכלי, וגם מטרות מסויימות לגבי חסכונותי (חתונה ועזרה בסיסית לדירה בשבילו). ובכלל, לא כל ההורים נותנים לבניהם כסף, וכדאי לו לוותר על הגישה של פרצופים וסחיטה רגשית, משום שכך רק יפסיד את מה שאני כן נותנת לו מרצוני. אבל לבקש הוא יכול, רק שיהיה מוכן לכך שלא אתן כל מה שיבקש, ויקבל ברוח טובה. גם שיתפתי אותו בחששותי כאשה ללא הכנסה מובטחת לעת זיקנה. אמרתי לו את זה בצורה מכובדת אבל ברורה, והוא הפנים, והיום אנחנו צוחקים על זה ומסתדרים מצויין. הבחורצ'יק מתבטא פחות או יותר בשיחות שאני יוזמת, אבל אינו יוזם שיחות משלו, ובהחלט משדר לי את ציפיותיו ממני בצורת תחושות. בסדר, הוא טיפוס סגור. אני מקבלת.
 
דעתי מעט שונה ועל רקע זה יש לי

ויכוחים עם האחים שלי, אני חושבת שההורים לא חייבים לנו - עד קץ הימים - אני חושבת ומאמינה שהיום בגיל 45 - 50 (כשיש לנו משפחות משלנו), ההורים לא חיביים לנו כלום... הם צריכים לשמש סבא וסבתא לשעות הפנאי, ולעתים אוזן קשבת (אם שני הצדדים רוצים ומוכנים), אם לילדים (גילאי 45-50 יש קשיים כלכליים או אחרים, זו לא אשמת ההורים וההורים לא חייבים לעזור ולתמוך, אנשים שנשואים בסביבות 20 שנה, אמורים להיות עצמאיים מהתלות בהורים, הכוונה בעיקר לתלות פיננסית, על רקע זה יש לי ויכוח עם האחים והגיסים/גיסות שלי, (בשנתיים האחרונות נקלענו למצב כלכלי קשה , שנינו פוטרנו מהעבודה ובאמת נקלענו למצוקה כלכלית) האחים טענו שעלי לבקש עזרה מאבי (הוא די מסודר בחיים) במקום שיבזבז את הכסף שלו על לקנות דברים שהוא במילא לא צריך (מצלמה דיגיטלית משוכללת ויקרה מאוד, מחשב נישא יקר מאוד, מערכת סטריאו יקרה וכו'... וכו'...) אני טוענת ובאמת מאמינה שאבי לא אחראי לי יותר לא כאשר אני ובעלי בני 50 + , המצב שאליו נקלענו , באשמתנו נקלענו, היינו חייבים לדאוג לעצמנו "לימים קשים", ברגע שנשאתי ובניתי לי בית משלי, אינני באחריות הורי, והם לא צריכים לתמוך בי. על רקע זה - נקלעתי לבעיה עם ביתי, היא נישאה לפני חודשיים וחצי, משפחת החתן נתנה להם מתנה 10,000 ש"ח (שיק יחד עם השיקים של החתנוה) אנחנו לא נתנו כלום - כי פשוט אין לנו כרגע ואנחנו בקושי מצליחים "לגמור את החודש", (משפחת החתן יודעת שמצבנו קשה - "פתחנו את הקלפים על השולחן לפני החתונה")יש לנו מעט כסף בחיסכון אולם הוא נפתח רק בחודש מאי2006, הבטחתי לילדה שניתן לה מחצית הסכום אבל... אני עושה זאת מכיוון שהיא התחילה ללמוד השנה - ואני לא חושבת שבעלה צריך לממן לה את הלימודים אלא אנחנו ההורים שלה צריכים לממן את לימודיה והכסף הזה אכן יוקדש ללימודים שלה (יחד עם המלגות השונות הסכום יכסה את עלות הלימודים). הדבר משאיר אותנו שוב בלי כסף בצד, כי מחצית השניה של הכסף תלך - לכסות את המינוס. וזהו נצטרך להתחיל לחסוך מחדש. לא אחליף חדר שינה (למרות שגם המיטה וגם המזרון - גמורים), לא נבצע שיפוצים ושיפורים בבית, פשוט ננסה לסגור את המינוס. צדק מי שאמר שהחיים הם חגיגה - אולם אנחנו לא קיבלנו הזמנה ולכן לא משתתפים.
 

alona 9

New member
כל כך מסכימה איתך

ההורים לא חייבים לנו כלום עד קץ הימים,אני נתקלת ביום יום בזוגות שנקלעים למשברים כספיים והכיוון הראשון הוא.... ההורים! מבקשים,דורשים ולבסוף גם כועסים,חושבת לעצמי,"תנו להם לחיות,אתם כבר לא באחריותם,העזרה שלהם לא תמיד חייבת להיות ..כספית.מותר להם להנות מסלון חדש,מזרן או,להנות ממצלמה דיגיטלית. במידה ולהורים מצב כספי טוב ורצון לעזור...זו זכותם,אף פעם לא חובתם. חידון בחרוזים, מאחלת לכם ימים של שקט והשתחררות מהירה מן הקשיים.
 
נכון, זו זכותם,אף פעם לא חובתם

אנחנו אף פעם לא ביקשנו, אבל ההורים משני הצדדים ידעו להציע עזרה ברגעים הקשים ובדרך כלל לא סורבו. מצד שני גם אף פעם לא עלה בדעתנו לעשות שמחות מפוארות ויקרות, תמיד משהו ביתי ומשפחתי ומהנה ביותר. לדעתי זה תלוי בתרבות, באווירה ובחינוך שמקבלים מהבית ולמזלי זה בשני הצדדים אצלנו.
 

ערפה

New member
העולם הוא עגול

קראתי את הודעתך ומסוגלת להזדהות איתך לפחות בקטע של צורך בהידוק חגורה זמני, ובכך שההורים באמת לא אחראים עלינו בגילנו המופלג, זכותם לקנות לעצמם מה שהם רוצים "אם לא עכשיו אי מתי?" כמובן שתמיד נוח ונעים לדעת שהם מאחורינו אבל זו זכותם ולא חובתם. אני אפילו לא כ"כ מסכימה עם המחשבה שהם יתנו כי הרי עד שגדלנו מה הם עשו בעצם?? נתנו....ומה אנחנו עושים?? נותנים....העיניין הוא לדעתי שהיום אנחנו נותנים לילדים מעל ומעבר...אני לא בטוחה שרכישת השכלה של הילד חייבת להיות רק על חשבון ההורים, אצלינו ארבע ילדים למדו בחינוך "האפור" מגיל צעיר ושילמנו הון, אבל בתקופה שלמדו באוניברסיטה - וכולם למדו הם גם עבדו, נכון היה להם קשה אבל כאנשים שחיים ממשכורת לא יעלה על הדעת שבעת ובעונה אחת נצליח לעזור לארבע ילדים במימון השכלה גבוהה וגם לכלכל אותם ועוד להותיר משהו לעצמינו.ובהתחשבנות עם הורי החתן.....נו בבקשה אל תכנסי כלל לתחרות כל אחד נותן מה שיש לו ומתי שיש לו. אם הייתי צריכה להתחשבן עם כל אחד מהמחותנים שלי.......חיי ילדי היו ודאי יותר קשים. הילדים יודעים שכל הורה עוזר במה שיש ומתי שיש ואין לי כל בעיה לומר עכשיו אני לא יכולה לתת אפילו לא הלוואה.ומה שבאמת אני מבקשת לומר לך זה שיש לך מספיק דאגות משלך אל תוסיפי לך דאגות נוספות בקטע של לתת לילדים. הם אנשים בריאים ויסתדרו. המון הצלחה ושיהיו ימים קלים מאלה.
 

49צהוב

New member
גם אני מתאבת את החתונות הגרנדזיות

גם כמוזמנת כואב לי הלב על הבזבוז והכסף שנשפך בשביל ערב אחד כמעט כל המוזמנים- מחשבים כמה עלה להם הערב כדי "להחזיר את המנה", ומעדיפים שלא היו מוזמנים המוזיקה שמרעישה אוזניים ולא נותנת לך פשרות לדבר עם המשפחה קבלות הפנים בהם אין אפילו מקום לשבת, ושבהן אתה שבע לפני שהתחילה החגיגה העובדה המעצבנת בלי די- שאתה מוזמן לשבע- כשמתכוונים לתשע ויותר וכן- העובדה שלפעמים החתונה נערכת בחירבת משהו ושאתה טועה ומחפש את המקום, יחד עם עוד מכוניות שנהגיהן כולם היו אלופי ניווטים בצבא, אבל המפה שציירו לך על ההזמנה היתה אֶפֶּס לא מדוייקת אבל...- זה בן הדוד שלך- מה אתה יכול לעשות בנידון?
 
אגב, אם כולם מתלוננים אז מי זאת

המשפחה האחת הזאת שאל החתונות הגרנדיוזיות שלה כולם מוזמנים? כל מי שמדברים איתו מחזיק באותה דעה, אבל כשזה מגיע אליו (אליה ליתר דיוק), זאת כבר אופרה אחרת (ובאמת ההפקה לא מבישת, לפעמים, אופרה ממש).
 
למעלה