מעתיקה את תגובתו של מיכאל בן צבי, מנחה תוכניו
הנה תגובתו של מיכאל בן צבי, על אספרגר, אוטיזם ספקטרום ו"יציאה מן הבועה" מאת: מיכאל בן צבי. בעקבות המאמר שפורסם בארץ ("יוצאים מהבועה", לימור גל), כמה הארות והערות: חייהם של אוטיסטים בתפקוד גבוהה, בין אספרגרים מאובחנים, בין גבוליים בלתי מאובחנים, ובין בעלי "קוים אוטיסטיים" שאינם אוטיסטיים-הם מאבק בלתי פוסק עם העולם ה"רגיל". נכונה התפיסה שאומרת:-לא רק הם צריכים להסתגל לעולם הנורמלי, גם העולם יכול להתגמש מולם. ראוי לאפשר להם חיים טובים יותר מכל בחינות- מסובלנות למוזרויות בהתנהגותם ועד התאמה לצרכיהם המיוחדים. אך שני המרכיבים האלו, של "שינוי האוטיזם" וסובלנות והתאמה של העולם, יכולים לבוא למפגש מוצלח, רק על בסיס יכולתם של אלו לתפקד בעולם, בלי להנזק ובלי להזיק. המצב אינו כזה לרוב האוטיסטים, בין אם יוגדר האוטיסם כמחלה, נכות או אופי. על תפיסה לגיטימית ומוסרית זו של גבוהי-התפקוד כלפי עצמם ודומיהם הצעירים, מתלבשים גורמים שאינם מן העניין- מוסרניים וצדקניים, המעמידים את עצמם כביכול במקומם של כל האוטיסטים והוריהם, אלו השואפים לאיכות חיים סבירה. גורמים אלו מעזים להטיף להורים, המשקיעים את נשמתם ומאמציהם להבטיח התפתחות מיטבית לילדם, עם איכות חיים לילד ולמשפחה, כאילו הם פוגעים בזכותו הבסיסית, בחופש שלו להיות אדם שונה. לעיתים לובשת הטפה זו סגנון מאשים ובוטה. החברה שלנו צריכה להתמודד ולומר את האמת המרה- שמרבית האוטיסטים הם בעלי פיגור שכלי (גם אם פחות מ 70%, שהוא המספר המופיע במחקרים) ולקות חברתית ותקשורית חמורה, וכי מרביתם, ללא טיפול אנטנסיבי ותובעני מן הילד והמשפחה, היו מוצאים עצמם לחלוטין בלתי מסתגלים, תלויים בזולתם ברמה של סעודיות, אומללים ומאמללים. רק אומץ זה של הוריהם להפעיל תכנית טיפול אינטנסיבית המשנה את הילד מהותית, מאפשר סיוכי למרביתם לשפר במידה עצומה את תיפקודם, קשריהם עם משפחתם והחברה שסביבם, עצמאותם ותעסוקתם. אנחנו יודעים שרוב הילדים שהתקדמו בשנים האחרונות בעקבות טיפול אינטנסיבי-הם ילדים שללא טיפול היו נשארים מאחור, ללא איכות חיים, ללא שמחה ועם הרבה כאב לכל הסובבים אותם. מידת התסכול של ילדים ובוגרים כאלו רבה כל כך, והיא מוצאת ביטוי בהתנהגויות קשות. קבוצות ההשוואה בכל המחקרים המשווים מוצאים הבדלים ניכרים בין אלו שמקבלים טיפול אינטנסיבי (רובו בגישת הטיפול ההתנהגותי) לבין אלו שנמצאים במסגרות שאינן כאלו. חלק מהילדים שעברו מסלול ארוך של אימונים, לימודים והכשרה, הגיעו, רק בזכות התכנית הזו, לתפקוד שדומה לתפקודם של אותם אנשים שהוזכרו במאמר, לתפקודם של הגבוליים, המשונים מעט, אלו שבכל זאת הפגינו יכולת ללמוד, להתפרנס להקים משפחה ואפילו ללדת. כל ההורים לילדים אוטיסטים מאובחנים ישמחו לקוות לילדם עתיד כזה. בשביל להגיע לכך עם ילד מאובחן בספקטרום האוטיסטי יש לעשות כל מאמץ, כזה שיש לגביו בסיס מדעי, שיכול לשנות מהותית את הצפי הקיומי של הילד. גם אם זה כרוך בתכנית שנראית לאדם מן החוץ כתכנית תובענית, מאלפת, מובנית כל כך שאינה משאירה הרבה זמן ל"חופש", החופש להיות אוטיסט. כמי שרואה בעבודתי יום יום, גם את גבוהיי התפקוד וגם את הנמוכים שבהם, גם את אלו שתכנית טיפול המבוססת ABA (ניתוח התנהגות ישומי) הובילה אותם לשילוב מוצלח בחברה וגם את אלו שנשארו בתפקוד נמוך על אף התכנית הזו, אני יכול להבין את ההורים הנאבקים על זכותו של הילד לטיפול מלא, גם אם יקר. החיים עם אוטיסט שלא הסתגל הם חיים קשים מנשוא. השמחה בהתקדמות והסתגלות היא עצומה ומוצדקת. גם אנחנו כחברה צריכים לשפוט זאת מאותה נקודת מבט-זכותו של הילד לאיכות חיים גבוהה ביננו, וזכותם של הורים לטיפול מיטבי לילדם. גם מבחינת הוצאה ציבורית הוכח כי העלות לחברה נמוכה יותר כשהיא משקיעה בקידומו של אוטיסט צעיר לכלל מתפקד עצמאי לעומת עלות הטיפול באוטיסט סעודי ותלותי. לכן עלינו להשמר מכל משמר מחדירתם של גורמים בלתי אחראיים, שחלקם נעזרים בסיוע עיתונאי תמים, ונשענים על טעונים לא מבוססים כנגד הטיפול בכלל וכנגד השיטה שהוכיחה עצמה כיעילה ביותר להבטחת התקדמותם ואיכות חייהם של אוטיסטים ומשפחותיהם. ראויי לציין כי ההבדל בין הלוקים בתסמונת אספרגר לשאר האנשים על הספקטרום הוא גדול במידה כזו שאינה מאפשרת כלל הכללות מקבוצה זו לאחרת. ראויים אנשים אלו שבספקטרום ועל גבולו, לכל הכבוד על מאבקם לקבלה בחברה, ועל זכותם למקום ראוי- אך לא להם הזכות להורות לנו, שלא על בסיס מדעי כלשהו, מה לעשות כיחידים וכחברה, לטיפול באנשים עם נכויות בספקטרום האוטיסטי. הכותב הוא מטפל מוסמך בניתוח התנהגות, עם נסיון רב בטיפול בילדים ובוגרים על הספקטרום האוטיסטי.