שתי תגובות במוסף הארץ על הכתבה משבוע שעבר
תגובה מס' 1: "מתיחת המותג בתגובה על הכתבה "יוצאים מהבועה" (מוסף "הארץ" 29.6), הרשו לי לקבוע - כמי שמצוי לצערי בתחום למעלה מעשר שנים - כי ילד שיש סיכוי שיוכל להסתדר בחיים ללא טיפול אינטנסיווי אינו ילד אוטיסט. השאלה האמיתית העולה מהכתבה אינה אם יש לטפל באוטיזם, אלא מיהו אוטיסט. ההגדרות ה"מודרניות" לאוטיזם מדגישות שמדובר ברצף על פני ספקטרום נרחב, ואנוכי ההדיוט טוען כי הדמיון בין קצות הספקטרום כה רופף שלא ברור כלל אם יש היגיון להכפיפם להגדרה אחת. העלייה במספר המאובחנים כאוטיסטים נובעת בחלקה משינוי (אבסורדי, לטעמי) בהגדרות הלקות. "מתיחת המותג" הנה אינטרס חשוב של אנשי המקצוע העוסקים בתחום. לא רק מספר המטופלים עולה אלא גם שיעורי ההצלחה עלו פלאים בשנים האחרונות (מי אמר שהפסיכולוגיה לא מתקדמת?). לצד הורים שילדם קצת פחות חברותי, ישנם הורים רבים שלאחר שנים של לבטים הגיעו למסקנה העגומה שילדם ייאלץ לבלות את חייו הבוגרים במעון סגור. מטרת הטיפול האינטנסיווי לצייד אותו בכישורי החיים הדרושים: שידע להתלבש, להתקלח ולהבריש את שיניו, שידע לומר אם הוא חש ברע ושיוכל לתקשר ולציין אם מישהו או משהו מציק לו. האם מוסרי למנוע זאת ממנו? הבעיה שאינה מודגשת דיה בכתבה הנה, שבערים רבות אין מסגרות חינוכיות מתאימות לכל הילדים והנטל הכספי הכבד נופל על כתפי ההורים. מניסיוני, הורים רבים מאוד שהחליטו להרים ידיים ולהפקיר את ילדם לגחמות ולשרירות הלב של מערכת החינוך אינם עושים זאת מאמונה שאין צורך לטפל בילד, אלא משום שאינם מסוגלים לעמוד בנטל. ד"ר גרשון הורוביץ חיפה "
תגובה מס' 1: "מתיחת המותג בתגובה על הכתבה "יוצאים מהבועה" (מוסף "הארץ" 29.6), הרשו לי לקבוע - כמי שמצוי לצערי בתחום למעלה מעשר שנים - כי ילד שיש סיכוי שיוכל להסתדר בחיים ללא טיפול אינטנסיווי אינו ילד אוטיסט. השאלה האמיתית העולה מהכתבה אינה אם יש לטפל באוטיזם, אלא מיהו אוטיסט. ההגדרות ה"מודרניות" לאוטיזם מדגישות שמדובר ברצף על פני ספקטרום נרחב, ואנוכי ההדיוט טוען כי הדמיון בין קצות הספקטרום כה רופף שלא ברור כלל אם יש היגיון להכפיפם להגדרה אחת. העלייה במספר המאובחנים כאוטיסטים נובעת בחלקה משינוי (אבסורדי, לטעמי) בהגדרות הלקות. "מתיחת המותג" הנה אינטרס חשוב של אנשי המקצוע העוסקים בתחום. לא רק מספר המטופלים עולה אלא גם שיעורי ההצלחה עלו פלאים בשנים האחרונות (מי אמר שהפסיכולוגיה לא מתקדמת?). לצד הורים שילדם קצת פחות חברותי, ישנם הורים רבים שלאחר שנים של לבטים הגיעו למסקנה העגומה שילדם ייאלץ לבלות את חייו הבוגרים במעון סגור. מטרת הטיפול האינטנסיווי לצייד אותו בכישורי החיים הדרושים: שידע להתלבש, להתקלח ולהבריש את שיניו, שידע לומר אם הוא חש ברע ושיוכל לתקשר ולציין אם מישהו או משהו מציק לו. האם מוסרי למנוע זאת ממנו? הבעיה שאינה מודגשת דיה בכתבה הנה, שבערים רבות אין מסגרות חינוכיות מתאימות לכל הילדים והנטל הכספי הכבד נופל על כתפי ההורים. מניסיוני, הורים רבים מאוד שהחליטו להרים ידיים ולהפקיר את ילדם לגחמות ולשרירות הלב של מערכת החינוך אינם עושים זאת מאמונה שאין צורך לטפל בילד, אלא משום שאינם מסוגלים לעמוד בנטל. ד"ר גרשון הורוביץ חיפה "
