ואני אתחיל:
שי ברייטנבאום במהלך התיכון היה לי ידיד מאד מאד קרוב, שתמיד עמד לצידי בכל מה שעברתי (ועברתי הרבה בגיל ההוא). תמיד ידעתי שאוכל לסמוך עליו. הקשר בינינו היה יומיומי- למרות שלמדנו בבתי ספר שונים, היינו נפגשים בכל יום ובילינו המון שעות ביחד. זה היה קשר אפלטוני לחלוטין והוא היה אחד החברים הקרובים לי ביותר.הוא היה גדול ממני בשנה והתגייס לפניי. שירת בגבעתי כך שלא ראיתי אותו הרבה אבל עדיין היה מתקשר אליי מהבסיס מדי יום ביומו.כשאני התגייסתי הקשר החל להתרופף, אני הייתי בטירונות ומיד אח"כ בקורס קצינות ובמהלך הקורס הקשר התנתק לגמרי.אחרי חצי שנה בערך שלא היינו בקשר, פגשתי אותו באוטובוס בדרך הביתה, ממש במקרה. הוא נראה עצוב ואדיש. כשהתעניינתי לשלומו, סיפר שהכל בסדר ושעכשיו הוא משרת בקריה, כי נפצע והורידו לו פרופיל. התרשמתי שמשהו עובר עליו אבל האמנתי שאם היה משהו רציני הייתי מרגישה. שייכתי את זה לעייפות.שבוע וחצי אח"כ דיברתי עם חברה טובה זמן תורנות בבסיס והיא סיפרה לי שהוא התאבד. קיבלתי את הבשורה באופן קשה מאד, ולמחרת עם סיום התורנות עליתי לקברו עם עוד מספר חברים שארגנתי. לצערי, הפסדתי את השבעה וההלוויה (פשוט כי לא ידעתי).בדיעבד התברר, שבזמן שירותו בגבעתי, נדמה לי שבלבנון, היתה התקלות עם מחבלים ואחד החברים שלו מת לו ממש בידיים. הוא לקח את זה מאד קשה ועל רקע נפשי הוחלט להעביר אותו לשירות קל"ב לקריה. אני פגשתי אותו באוטובוס יום לפני שהתאבד. זמן רב לא סלחתי לעצמי על סימני המצוקה שראיתי ולא ייחסתי להם חשיבות.דבר נוסף הוא, שאני מאמינה שהוא חיבר ביני לבין גיא. באותה תקופה גיא חיזר אחריי ולא כ"כ נעניתי לחיזוריו. באותו יום שהייתי תורנית בבסיס, גיא היה תורן איתי ותמך בי מרגע קבלת ההודעה. הוא אפילו עלה איתי לקבר יום למחרת. הרגישות והתמיכה שלו עשו לי משהו וגרמו לי להבין מי האדם המקסים שעומד מולי, וכך התחיל הקשר בינינו. שי הביא לחיי את גיא.שי, אני מתגעגעת אליך מאד ואתה מאד חסר לי. חבל לי שאינך כאן לראות את שתי בנותיי, לחלוק איתי את הרגעים השמחים והעצובים. חבל לי שלא יכולתי להיות שם בשבילך כשבאמת היית צריך אותי. כואב לי לחשוב שהרגשת כ"כ לבד. אוהבת אותך המון.