מה נגיד ומה נאמר?
כשאני חושב על גיבורי הילדות שלי, שמו של טטנקה מתברג לו אי שם בחמישה הגבוהה ביותר, יחד עם טייקר, רובין גיב, וולברין והולדן קולפילד. שנים לא מעטות חלפו מאז ומקומם של גיבורים אלה הותיר בי חותם. לא שיערתי בחלומות הכי פרועים שלי שיום אחד עוד אזכה לפגוש את אחד מהם ושחוויה הזו תתעלה על הציפייה המוגזמת שרחשי לבי יצרו. אבל היום הבנתי - כיף לטעות.
150 מהאוהדים השרופים ביותר של ההאבקות החופשית נכנסו למתחם הVIP בקאנטרי קלאב נתניה ועשו היסטוריה. זה היה ערב של נוסטלגיה, האבקות, והנאה צרופה. אל מולם עלו והופיעו מי שנחשבים למתאבקים הגדולים ביותר בסצנה המקומית ועשו הכל כדי להצדיק את כספם של המעריצים. התוצאה הייתה בהתאם.
את הערב התחילו "הדוגמן" מול בללי. בהזדמנות הזו אני חייב לומר מילה טובה לשאנל על התיאטרליות שלו, הבן אדם הוציא מהקהל דברים שאפילו כוכבים מבוססים בWWE לא היו מצליחים להנפיק. על הסיומת של הקרב חתומה ידידתו / חברתו / ארוסתו / אשתו של גרי רויף (אני מקווה שאני לא טועה פה) שסטרה לדוגמן כל הדרך אל ההפסד.
הקרב השני היה בין שרון פלטי לליאופרד הלבן. ממה שאני הבנתי, זה היה קרב לטובת הקהל הותיק של הארגון. לטעמי, מדובר בשני המתאבקים הכי טובים בקארד והם עשו אחלה של הקרב. ככה שאם היה לי קצת מוזר לראות מכות מבוימות בקרב הראשון, אז המקצועיות של שני אלה השלימה לי את החלק החסר בפאזל.
לאחר מכן נכנסו לזירה גיא לנדאו והפאנק. אודה ואתוודה, זו הפעם הראשונה שלי כצופה במופע האבקות ישראלי. אבל העבודה שגיא עשה עם הקהל, עם משפטים כמו - "אני אשתעשע בו, אשחק אתו ואם ארצה, אז גם אביס אותו", הביאו את הקהל למצב ששום נציג קהילה גאה לא היה רוצה לקחת בו חלק. פשוט להוריד את הכובע(ון) בפניו. אבל מרחוק, כן?
הקרב הבא היה אייסמן נגד הל בוי ומהתגובות בקהל, ידעתי שאני לבד. העניין הוא שאני דווקא יותר אהבתי את אייסמן, אבל מהר מאוד כל מי שהיה מסביבי אמר לי לשנות פאזה אם אני יודע מה טוב בשבילי. לזכותו של הל בוי יאמר דבר אחד - הוא יודע מה הוא עושה בזירה. הבעיטה שהוא נתן שם בזמן שהוא התעופף לאחור הייתה שניה רק לזו של ז'אן קלוד ואן דאם.
בנקודה הזו אני מאמין שהייתה הפסקה וכולם יכלו לפגוש את טטנקה פנים מול פנים, לקבל ממנו חתימה ולהצטלם איתו. ההתלהבות של כולם עלתה בשלב הזה. היו פרפרים בבטן, לחיצות ידיים, חיבוקים, צ'אנטים, כל מה שאתם יכולים לעלות בדעתכם. ניתן יהיה לדמות את זה לציור ישן שילד צייר כשהוא היה קטן. אמו הסתכלה על הציור, חייכה ותלתה אותו על המקרר בשביל שכולם יראו. עם הזמן, הציור דהה, איבד מהצבעים שלו ולבסוף כמעט ונזרק לפח. המפגש עם טטנקה איפשר לציור הזה לקבל חיים חדשים. כעת, כשהילד כבר בוגר, הציור קיבל משמעות חדשה והוא שינה את צורתו לזכרון, וזה ישאר איתנו לכל החיים.
אחרי ההפסקה סייקו ד' נלחם בליאופרד השחור. טפו טפו טפו. זה היה סקווש לכל דבר ועניין. סייקו רמס, בעט, כפכף, השליך, זרק, ריסק, הרג את החתול, וזה עדיין לא עזר לו. המוסר השכל מכל הסיפור הזה הוא שלחתולים יש באמת תשעה נשמות. במקרה הנוכחי יש להם גם נצחון על ענק בגובה 2 מטר.
אז הגיע הרגע שאני חיכיתי לו - המחאה של ריקסון רואס. לו הייתם שואלים אותי לפני האירוע אם מגיע לרואס קרב, הייתי אומר לכם שכן, וש50 ש"ח מהכרטיס היו צריכים ללכת אליו עם העניין הרב שהוא יצר עם מחאת הסרטונים שלו. אבל אחרי מה שראיתי בזירה, הייתי מציע לרואס לשקול הסבת מקצוע למנחה לערוץ הילדים. השור פשוט שחט את המטדור.
הקרב הבא בקארד היה של קן קרביס נגד שי בלנקו. אם עד כה כל מה שהכרתי מקן קרביס היה את ה"קני בלוג" שלו מרסלמניה, אז שאפו לבן אדם שידע גם ליצור גימיק אותנטי לכל דבר ועניין. זה היה כאילו היו שני צדדים לבן אדם והאנרגיות מהקהל פשוט דיברו בשם עצמם. הוא, הדוגמן, פלטי, לנדאו ורואס הם הסיבה למה זה גם לא יהיה האירוע האחרון שאגיע אליו.
ואז המיין אבנט - טטנקה נגד גרי. אפשר יהיה לדבר על ה"מארק אאוט מומנט" שבו טטנקה יצא לזירה עם הנוצות הלבנות, המוסיקה הישנה והמוכרת וחילק כיפים לאנשים בקהל; אפשר יהיה לדבר על הריקוד, על הצ'ופים שמרטו לגרי כל זכר לשערות בחזה או על הפצע שאלוף הIPWA ספג באף במהלך הקרב; אבל כל זה מתגמד מול ההחלטה לתת לטטנקה נצחון נקי ובכך לתת לו את התואר, אפילו אם זה רק לאותו ערב. גרי יצא גדול. טטנקה סתם גדול (פיזית).
אבל עכשיו ברצינות, בהמשך למה שאורון כתב, זה נעים לראות שהדמות-הגדולה-מן-החיים של טטנקה היא ראי לבן אדם שהוא כריס צ'אביס. העובדה שהוא לקח את הזמן, שוחח איתנו, הצטלם עם כולם והחזיר אהבה לקהל, הפכה את החוויה הזו למתוקה הרבה יותר. יכולנו לראות על הפנים שלו שהוא נהנה, שהאהבה שלנו חשובה לו והוא הצטייר בעיני כאדם מקסים.
לסיכום - ניתן לקחת בחשבון את סוגיית המחיר. ניתן לקחת ללב את הערותיהם של הספקנים. ניתן לקחת מסקנות לגבי מקצה השיפורים למופעים הבאים. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מאיתנו וזה את הרגע המושלם הזה שגרי, ההפקה וצוות IPWA יצרו עבורנו. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לגרי ולכל המתאבקים על העשייה, על השליחות ועל הערב הזה. עשיתם את זה, ובגדול.