שעת הנשמות

[קספר]

שעת הנשמות

=================================== נדבקים במגיפה קטלנית מנסים למצוא נחמה בדממה הנושקת טיפטוף הגשם זורם מהעץ לתוך הנחל כמן ארס רב עוצמה המתנקז עמוק בעורקים נשמה טובה מייחלת לטוב התקווה לאושר תמהל בגועל רקב ורוע העדר ימשיך לנוע הלאה לאופק נופל לסוף העולם לתוך הכבשן הרותח יצירי על מחפשים מרגוע מבקשים חסד אחרון לקראת האינסוף מקללים את הרגע אשר ידעו את תחושת הכאב מנסים בכוח לרדוף אחר הריקנות נשמה מקוללת כמו חטא קדום לוחשת בוחשת את הרקבון הבא את הטוב והעונג תמהל בשטנה בתקווה חרישית ששעת הכישוף תבוא אליה לטובה שעת הנשמות הגיעה אך כמה מוזר ועצוב אותה נשמה טובה מקללת את הרגע כי הקרב לצערה כבר נגמר רחם האדמה נפתח לרווחה ואיתו כל שרצי התהום הגיע העת לשעת הכישוף נשמה טובה הגיעה העת לחבור עימם =================================

 

[חתול פרוס]

עוצמה

נשמה טובה, טהורה, עומדת מול תהום. בוחנת בגועל את ערימת השרצים המתועבים שעולה מו השאול. שקועה בייאושה, מתכוננת לקפוץ אל היצורים שתחתיה, להצטרף להילולת השנאה והמוות, להתאחד עם הרוע. שעת הכישוף אכן הגיעה, אך הטוב שבה מעורר בה חרטות, תקוות, ייסורים. עוצמה שאין כדוגמתה, היכולת להחליט: להילחם, לברוח, לסבול את הכאב ולשרוד. חיוך אפל מסתנן מבין שיניה של הדמות, כשכוח בלתי מוסבר סוגר ברעש גדול את תהום השרצים, משאיר אחריו חריץ דק במקום בו השתרע הרוע המוחלט. הדמות מסתובבת, נושאת עימה את הכאב החדש של הבדידות, אך גם את התקווה החדשה לאושר, ויצאת למסע, המסע הארוך, שנקרא חיים.

 

[קספר]

ליברטה טוטה מה אקס אינפריס

=================================== תנסה להרגיש את הנצח החולף בין עיניך התמימות איך שהטוב הענוג והאולטימטיבי יוצא למסע של כל הזמנים בחיפוש אחר מדריך לשערי התופת ניצב לו כנגד האמת המרה חיפוש מתמיד אחר מזור ומחסה-לא נראה עוד בצורה כזו לעולם קרנבל של רוע פושט לעיר-לבושי מסיכות מחייכות הגיע העת לסוף לאבדון החיוך המזוייף שלהם לא נם אני רוצה חופש תמידי של נחת הלוואי ויקחוני עתה לנצח נצחים מופגז מכל מקום מכוכב הגיהנום מנסה לעמוד מה לכל השדים אחז בי רוצה עטיפה כסופה וקרה של שנאה יוקדת אשר תנקה בי כל שבב של טעות אנושית תקווה לטוב היא טעות שתיקח את אותה אנושות לתחתית שחורה תביט בה איך היא אופפת את כפות רגליך מוכנה לבלוע אותך איך הרוע מאגרף את גופך והאופל לוחש לך דרך צלחה אם רק היית שומע-אני כבר שמעתי אולם אני רק מתלמד בעולם של רוע רוצה להנות מנצח תמידי כשחיוך מזוייף על פני רחוק מפגעי האנושות המתרקבת משוחרר מגיהנום של פעם רחוק מכל פגע רגשי ויהי מה קרוב לנציב קרח צורב נצח אחד ארוך אליו אני מתרפק לצאת למסע של כל הזמנים קרנבל של רוע פשט על העיר האבדון יגיע לתקופה אחרת את אותו חופש תמידי שרבים רוצים לדעת נותרתי אני כדי להמשיך לחשוק נאחז בשבבי תקווה לימים רעים יותר מנסה להתעלם מכל שמץ של טוב למען יקחוני לעולם שכולו נצח למסע נטול רגש וכל חן אנושי נוצר את הרגע מייחל את הרגע שבו אקבל נשיקה קטלנית מלטפת ==================================

 

[חתול פרוס]

בבילון

בתוך עמק ירוק עד, ומעבר להרים המושלגים, מתאספת לה חבורה לא גדולה, שרוצה לגעת באלוהים. והם כבר מניחים יסודות, והמלט עוד מעט מוכן, מעורבב בזיעה ובנחישות בלתי נלאית. הלבנה הראשונה הונחה, והם מתחילים בבנייה, שרים מזמור עתיק של פולחן. והרחק מהגיא ירוק העד, אחרי הרים של פחם ומצבורי עשן, מתאספת לה חבורה נוספת של שוטים, והם - רוצים לגעת בשטן. וכלי העבודה מונחים במקומם, מרוחים בדם ומוגנים בלחש טמא. והחפירות מייד מתחילות, ומהשטן איש מהם אינו ירא. ואלוהים ומלאכו האפל, יושבים להם ביחד, שותים משקה חריף מתוך גביעי בדולח, מפשילים את שרווליהם הארוכים, כי מייד יתחיל פה מפגן הכוח. ואלוהים עדין הוא (או שמא אכזר מעין כמוהו) מניח לאנשים להביא לסופם: פתאום איש את שפתו של השני אינו מבין, המריבות לא מאחרות לבוא, ועידן מגדל בבל הגיע לקיצו ותם. והשטן, בן תערובת משוקץ הנהנה מסבלם של האחרים, שולח לבה רותחת, שעולה ומסתלסלת בתוך מעמקי השבילים. והמערה העמוקה שחפרו האנשים ביזע, דם ודמעות, מתמלאת היא אש רותחת, השורפת את כל בני העוולות. ואלוהים יושב כבר לבדו, משחק באצבעותיו בשעון החול, כי זה יהיה סופו, של מי שינסה להיות גבוה מהכל יכול. והשטן גם כן לא יבחל, ולא יהסס להשתמש בכוחו, כי מי שאל השטן מנסה להתקרב ולגעת סופו שיפול בבור שכרה לעצמו.

 

[חתול פרוס]

רק מחפש מילים הא???

אני עדיין מחכה לתשובה שלך, ומקפיץ בשבילך...

 

[ילדת אושר]

אהממ

חזק יכולה להזדהות מסיבותיי שלי רק שהבטחתי שיותר לא כותבת על השטנים אז נמנעת.. תודה (שהוצאת לי מילים מהפה?) אולי...

 

[רותי ב.]

נהניתי מחלופת ההודעות.

כל אחד רואה בתהומות של האחרים את שהוא רוצה לראות. וכך גם מצייר את דרכו, הנבדלת (איך לא... הלא הוא ´נביא´ ומקומו לא יכירנו בין האנושות... פחחחח) כשונה מכולם, וגם היא בעיני רוחו: "למען יקחוני לעולם שכולו נצח למסע נטול רגש וכל חן אנושי"