שעתה היפה של ההריסה - מוקדש לאלי פילו.
שבת שלום! *סיפור דמיוני ביותר, שלא היה ולא נברא, אלא כמשל בלבד. "אלי פילו" יקיר "הפורום" הזמין סיפור על "ההריסה", אותו יקבל, על אף שאינו מעובד, כלל וכלל.* מי שיקרא, את הכותרת, לבטח ידמה לעצמו, כי הנושא הוא: "הריסת" העייירה "ספרו", חלילה. ולא היא. אלא, בשם זה, אנו מכנים את "החיטה" המפורסמת, הנאכלת מיד, אחרי תפילת שחרית של "שבת". כגון "הקיגל", הנאכל אף הוא בשבתות, ע"י אחינו בני "אשכנז", כארוחת ביניים, עד הסעודה של אברהם אבינו עליו השלום. משל, למה הדבר דומה? אם נתרגם את שם משפחת "פינס" מאנגלית לעברית, מה נקבל???. אינכם צריכים דמיון פרוע, כדי להבין... כפי שיש, "שכינה" (חמין) של חורף ושל קיץ, כך יש שני סוגי "אלזרע" (עוד שם, להריסה). הריסה של קיץ, מתוקה ועדינה בטעמה, מלווה בטעם "הבצלים" ואילו הריסה של חורף, חריפה היא, ומתובלת בפפריקה ושומים. יש לי יסוד להניח, כי כאשר "חיים נחמן ביאליק ז"ל", כתב את יצירתו; "אלוף בצלות ואלוף שום", ביקר בעיירה "ספרו". כדי לחזור לשורשם ולטעמם, של הבצלים והשומים, שאת האוכל "מנעימים". סיר, כחרס "הנשבר", היה לאמי שתחיה, בו היתה מכינה את "ההריסה". מדי שבת בשבתו, הייתה מפקידה את הסיר "בתנורו של עכנאי", הלו הוא "האופה חמיני". שם, היה מתבשל לו לאיטו, בגחלים לוחשות, מהשאריות של העצים בתנור, אשר היה שובת בשבת. את הסיר, היא עצמה הייתה מפקידה, כדי לשמור על היחס, בין החיטה לבין המים, שלא תחרך חלילה. והיה, אם חלילה "תחרך ותשרף", יש לאבי ז"ל, רשות לגרש אותה, בלי "כתובה", ככתוב במשנה, במסכת גיטין. "אפילו אם הקדיחה את תבשילו". (כתוב כך, איני ממציא). אך, להביא אותו ביום המחורת, הייתה מטילה עלינו הילדים, להביא. כדי שלא נתבלבל, בין סיר לסיר, סימן מיוחד היה לה, בסיר, אותו לימדה אותנו להבחין, בין שלנו, ללא שלנו. כי כאשר, אחי הבכור היה הולך להביא, תמיד היה מביא לנו, סיר אחר. קרה הדבר, בשבת פרשת "וישלח" (כפרשת השבת), אמי שלחה אותי, להביא את "הסיר". שם, בתנור של "חמיני", היינו נפגשים נערים ונערות. זו יוצאת, וזה בא, וההיפך. היו מתפתחים בינינו, מיני שיחות סתומות ואנין מחייבות, אך היתה בנו שמחת חיים, של ילדים. אני, אהבתי, את התפקיד המיוחד הזה. כי, היה עלי לצאת מבית הכנסת, לפני "חזרת המוסף", כדי להספיק. אז, לא הבנתי, מדוע צריך "חזרה" לתפילה, כי מיותרת היא הייתה בעיני. (אף היום, איני מבין, מדוע בתפילה, צריך חזרה???). כאשר אבי ז"ל, ישוב מבית הכנסת, "ההריסה", תוגש לו ולחבריו, מיד אחר "הקידוש", כמנהג הידוע המכונה, "אפיריטיף", שלפני הסעודה. הנה, באותה השבת, לזו "הנערה", אשר אהבתי "בימים ההם", הפילה את "הסיר" ונשבר לה, "כחרס הנשבר". מיד, פתחה בזעקה עד לב "השמים", אשר שברה את לבי. לימים מאוחרים, נפגשתי עם אותה "נערה", יפה היא להלל, אך בעלת ידיים שמאליות, כל דבר, נופל לה מהידיים. מה יכולתי לעשות?? לתת לה את הסיר שלנו, חליפת הסיר שלהם "הנשבר"? אבי יגרש את אמי, בלשון הגזמה, כדברי המשנה לעיל. לתת לה, ללכת לדרכה, לבטח השבת של משפחתה, תהפוך ליום עצוב. אין מה לעשות, נשות העיר "ספרו", היו קפדניות ומדקדקות. מרוב צער גידול הבנים, אשר הוטל תמיד רק עליהן, לא היו מוותרות לנו "הילדים", קלה כבחמורה. את הכאבים של האמהות, היו מטילות עלינו הילדים. ראשית, הרגעתי אותה. שנית, הורתי לה, לעמוד ליד "הריסות של ההריסה", לא תגע ולא תזוז. עד, אשר אשוב. לשם פיקדון, הפקדתי את "סיר ההריסה" שלנו, בידה. מיד ומהר, רצתי והבאתי מהבית שלנו, סיר אחר, דומה לסיר השבור. כך, אספנו את השברים, לשני סירים. חלק מהריצפה, וחלק מהסיר, שלא נשבר. ההורים, לא הבחינו בשינוי. בסעודה השלישית, של אותה פרשת "וישלח", כאשר היינו יוצאים "לגנים" הרבים שהיו בעיירה ספרו, על אף, שהיתה שבת "חורפית", זכיתי לנשיקה הראשונה בחיי, מנערה יפה מהעיר ספרו, כפי שנאמר: "אלז'ין דבנאת ספרו". נשיקה, שחיממה לי את הלב, בזכות "ההריסה". שבת שלום!.
שבת שלום! *סיפור דמיוני ביותר, שלא היה ולא נברא, אלא כמשל בלבד. "אלי פילו" יקיר "הפורום" הזמין סיפור על "ההריסה", אותו יקבל, על אף שאינו מעובד, כלל וכלל.* מי שיקרא, את הכותרת, לבטח ידמה לעצמו, כי הנושא הוא: "הריסת" העייירה "ספרו", חלילה. ולא היא. אלא, בשם זה, אנו מכנים את "החיטה" המפורסמת, הנאכלת מיד, אחרי תפילת שחרית של "שבת". כגון "הקיגל", הנאכל אף הוא בשבתות, ע"י אחינו בני "אשכנז", כארוחת ביניים, עד הסעודה של אברהם אבינו עליו השלום. משל, למה הדבר דומה? אם נתרגם את שם משפחת "פינס" מאנגלית לעברית, מה נקבל???. אינכם צריכים דמיון פרוע, כדי להבין... כפי שיש, "שכינה" (חמין) של חורף ושל קיץ, כך יש שני סוגי "אלזרע" (עוד שם, להריסה). הריסה של קיץ, מתוקה ועדינה בטעמה, מלווה בטעם "הבצלים" ואילו הריסה של חורף, חריפה היא, ומתובלת בפפריקה ושומים. יש לי יסוד להניח, כי כאשר "חיים נחמן ביאליק ז"ל", כתב את יצירתו; "אלוף בצלות ואלוף שום", ביקר בעיירה "ספרו". כדי לחזור לשורשם ולטעמם, של הבצלים והשומים, שאת האוכל "מנעימים". סיר, כחרס "הנשבר", היה לאמי שתחיה, בו היתה מכינה את "ההריסה". מדי שבת בשבתו, הייתה מפקידה את הסיר "בתנורו של עכנאי", הלו הוא "האופה חמיני". שם, היה מתבשל לו לאיטו, בגחלים לוחשות, מהשאריות של העצים בתנור, אשר היה שובת בשבת. את הסיר, היא עצמה הייתה מפקידה, כדי לשמור על היחס, בין החיטה לבין המים, שלא תחרך חלילה. והיה, אם חלילה "תחרך ותשרף", יש לאבי ז"ל, רשות לגרש אותה, בלי "כתובה", ככתוב במשנה, במסכת גיטין. "אפילו אם הקדיחה את תבשילו". (כתוב כך, איני ממציא). אך, להביא אותו ביום המחורת, הייתה מטילה עלינו הילדים, להביא. כדי שלא נתבלבל, בין סיר לסיר, סימן מיוחד היה לה, בסיר, אותו לימדה אותנו להבחין, בין שלנו, ללא שלנו. כי כאשר, אחי הבכור היה הולך להביא, תמיד היה מביא לנו, סיר אחר. קרה הדבר, בשבת פרשת "וישלח" (כפרשת השבת), אמי שלחה אותי, להביא את "הסיר". שם, בתנור של "חמיני", היינו נפגשים נערים ונערות. זו יוצאת, וזה בא, וההיפך. היו מתפתחים בינינו, מיני שיחות סתומות ואנין מחייבות, אך היתה בנו שמחת חיים, של ילדים. אני, אהבתי, את התפקיד המיוחד הזה. כי, היה עלי לצאת מבית הכנסת, לפני "חזרת המוסף", כדי להספיק. אז, לא הבנתי, מדוע צריך "חזרה" לתפילה, כי מיותרת היא הייתה בעיני. (אף היום, איני מבין, מדוע בתפילה, צריך חזרה???). כאשר אבי ז"ל, ישוב מבית הכנסת, "ההריסה", תוגש לו ולחבריו, מיד אחר "הקידוש", כמנהג הידוע המכונה, "אפיריטיף", שלפני הסעודה. הנה, באותה השבת, לזו "הנערה", אשר אהבתי "בימים ההם", הפילה את "הסיר" ונשבר לה, "כחרס הנשבר". מיד, פתחה בזעקה עד לב "השמים", אשר שברה את לבי. לימים מאוחרים, נפגשתי עם אותה "נערה", יפה היא להלל, אך בעלת ידיים שמאליות, כל דבר, נופל לה מהידיים. מה יכולתי לעשות?? לתת לה את הסיר שלנו, חליפת הסיר שלהם "הנשבר"? אבי יגרש את אמי, בלשון הגזמה, כדברי המשנה לעיל. לתת לה, ללכת לדרכה, לבטח השבת של משפחתה, תהפוך ליום עצוב. אין מה לעשות, נשות העיר "ספרו", היו קפדניות ומדקדקות. מרוב צער גידול הבנים, אשר הוטל תמיד רק עליהן, לא היו מוותרות לנו "הילדים", קלה כבחמורה. את הכאבים של האמהות, היו מטילות עלינו הילדים. ראשית, הרגעתי אותה. שנית, הורתי לה, לעמוד ליד "הריסות של ההריסה", לא תגע ולא תזוז. עד, אשר אשוב. לשם פיקדון, הפקדתי את "סיר ההריסה" שלנו, בידה. מיד ומהר, רצתי והבאתי מהבית שלנו, סיר אחר, דומה לסיר השבור. כך, אספנו את השברים, לשני סירים. חלק מהריצפה, וחלק מהסיר, שלא נשבר. ההורים, לא הבחינו בשינוי. בסעודה השלישית, של אותה פרשת "וישלח", כאשר היינו יוצאים "לגנים" הרבים שהיו בעיירה ספרו, על אף, שהיתה שבת "חורפית", זכיתי לנשיקה הראשונה בחיי, מנערה יפה מהעיר ספרו, כפי שנאמר: "אלז'ין דבנאת ספרו". נשיקה, שחיממה לי את הלב, בזכות "ההריסה". שבת שלום!.