קראתי ספר מלחמתי מטריד שתי שנים מוראביה
בילדותי ראיתי סרט בשם שתי נשים עם סופיה לורן. החלטתי בכל זאת לקרוא את הספר: אם ובתה, שלמדו בצורה טראגית ואכזרית את מוראות המלחמה. מסתבר לנשים האיטלקיות שהאויב האמיתי שלהן הוא לא רק הגרמני אלא השכן או חייל איטלקי שעבר בעירן. הן נמלטות לדרום והדרומיים ברחו לצפון. בתיהם נהרסו. המדים הוחלפו. של הפשיסטים במדים הנאציים. ואז מגיעים האמריקאים, אחריהם הבריטים וכל צבא משאיר את חותמו לטוב ולרע על המקומיים ועל שתי הנשים. האם ובתה. מסעות הפליטים התרחשו בעיקר ברכבות. רכבות לצפון ורכבות לדרום. אם נערה צעירה עלתה לרכבת ולא היה בידה 'רישיון לנסוע צפונה או דרומה' היתה מורדת מהרכבת ונותרת לבדה בתחנה, ללא הגנה. וכך, במקרה אחד, מציע חייל ארצישראלי לנערה בודדה מחסה בבית מלון ולהכין לה 'רישון לנסיעה' בעוד יום או מיומיים. הפליטות חסרות ישע וכל אחד מהפליטות בילו כל אחת בתורה במיטתו של החייל. למחרת, היה מוסר לפליטה נייר עם כל מיני חותמות ואפילו בעברית והיא ידעה היטב כי בתחנה הבאה עליה להתייצב אצל המפקח הראשי-צבאי שהוא בעצם חבר של אותו חייל ולהציג בפניו את 'הרישיון' ושוב עליה לעבור במיטה של אחר. פליטה שיצאה מנאפולי למילאנו יכלה לאסוף, בדרך זו, המלצות אנאטומיות הכתובות על הרישון שלו ידעה מה כתוב שם היתה מתעלפת מבושה או שחוצה את איטליה ברגל. כדברי מוראביה עצמו:"מלחמה היא מלחמה, מה לעשות.."231 עמודים מצמררים. "יום אחד שב והופיע אצלנו הקברן שהביא, בשעתו, את טומאסינו לקבורה. סובב היה בהרים וסוחר במצרכי מזון. בחור זה הביא לנו ידיעות חדשות על המלחמה. הוא סיפר, שבעיר אחת ברוסיה, סטאלינגראד, נחלו הגרמנים מפלה איומה. הרוסים לקחו בשבי ארמיה שלמה עם כל הגנרלים והיטלר פקד על נסיגה. לדבריו, ...המלחמה היא שאלה של כמה ימים..ידיעה זו הפיחה שמחה בקרב הפליטים אבל לא בין האיכרים. חלק גדול של הגברים תושבי סנטה אופמיה אשר גוייסו לצבא, נמצאו באותה סטאלינגראד, ואף שלחו מכתבים משם. רבות מהנשים חרדו עכשיו לחיי בעליהן ואחיהן ובצדק!משום שכפי שנודע לאחר מכן, איש מהם לא ניצל." עמוד 166