שני צבאות בישראל
את השורות הבאות כתבתי במוצאו של ט' באב בחושבי על כך שזה כבר הקיץ השלישי שאינני נמצא בביתי, ועל כן אינני מבלה עם רעייתי או עובד במשך תקופת הקיץ כולו. לפני שנתיים הרגשתי בסכנה המרחפת על עמנו, על מדינתנו וארצנו ולא נשארתי אדיש. במשך החודשים שלפני הקיץ הפגנתי, כתבתי, צעדתי, זעקתי. בקיץ הסתננתי לנווה דקלים והשתתפתי במאבק על גוש קטיף, עד שהורדתי בכוח מגג משפחת יפרח בצהרי יום ה-17.08.2005 על ידי חיילי צה"ל ושוטרי משטרת ישראל. לא אכתוב כאן על התקשורת, לא על השלטון אז היום ועל זיוף הדמוקרטיה, ולא על מערכת המשפט - בכל הנוגע למה שקרוי ההתנתקות. אכתוב על משטרת ישראל וחיילי צה"ל שהשתתפו במשימת הגירוש. אני זוכר אותם נכנסים לנווה דקלים: בסדר מופתי, לבושים באפודות (חלק מהשוטרים בסרבלים שחורים וחדשים), חבושי כובעים שדגל ישראל מעל מצחיותיהם, נושאים שקיות שתייה חדשות ויעילות, מצוידים במכשירי קשר נישאים (624), במערכות דיבור ("מדונות"), מצוידים ביידע מודיעיני על כל בית וכל משפחה ומוכנים למשימה לאחר חודשים של הכנות מנטאליות, אימוני תרחישים ותרגילים מסוגים שונים. אין ספק שבעיני המתבונן מהצד המחזה היה של צבא גאה, מצויד ומסודר. ואכן כך היה. בקיץ לפני שנה שוב ריחפה סכנה על עמנו, מדינתנו וארצנו ולכן נקראתי לשרת את מדינת ישראל בצו שמונה. התגייסתי בנאמנות רבה ואיתי גם חברים נוספים שכמוני שהו בשנה שלפני כן בגוש קטיף או בצפון השומרון ובעמונה. גוייסנו - ללא שקיות שתייה חדשות, ללא מדים חדשים, ללא אימונים, ללא מכשירי קשר, ללא כוונות לנשקים, ללא משימה, ללא מטרה, ללא החלטיות, ללא מודיעין. שום דבר מזה לא הזכיר את הצבא הגאה והמסודר שנראה בקיץ הקודם ושנשלח למשימה של גירוש יהודים והחרבת ישובים פורחים בארץ-ישראל. למרות כל זאת נלחמנו, מפאת הסכנה שריחפה ומרחפת מעל ראשינו במדינת ישראל. הצבא דיווח לפני כשבועיים שרגישות החיילים במשימת הגירוש ("ברגישות ובנחישות") הייתה מזויפת: היא פעלה בהצלחה כפי שלמדו בהכנה לקראת המשימה, בתהליך של שטיפת מוח אשר בו בין היתר הובטח להם כי הם מצילים את הדמוקרטיה, מבטיחים עתיד בטוח ובלעדיהם המדינה תתמוטט. עוד מסר הצבא שלמעט פרחי קורס טייס וטייסים, נשלחו למשימת הגירוש חיילים מדרגים נמוכים (כך על פי גורמי צבא), חיילים מחיל האוויר, החימוש, לוגיסטיקה, משמר הגבול ועוד. חיילי צבא הגירוש עברו תהליך שבו הוקהו אצלם המצפון היהודי והציוני, הרגישות האנושית והמוסר האזרחי, המשימה בוצעה בצורה מכאנית. קו ישר עובר בין הקיץ של לפני שנתיים לקיץ של לפני שנה. אין ספק שבריחת ישראל מגוש קטיף ומצפון השומרון נתפסה בעיני הערבים כתבוסה, והיא הייתה אחת הסיבות העיקריות לפרוץ מלחמת לבנון השנייה. למעשה נראה כי קיימים שני צבאות במדינת ישראל, האחד – מסודר להפליא, של דרגים נמוכים, אך הוא צבא של חסרי מצפון, רגישות ומחשבה, צבא שאיבד את דרכו; והאחר – צבא מבולגן, של דרגים גבוהים, של לוחמים, אך הוא צבא שדרכו ברורה לו. ואשר חייליו נכונים להקריב את עצמם למען קיומה של המדינה. היכן נעלמו כל מכשירי הקשר וערכותיו? שקיות השתייה היעילות? ציודים אשר יכלו לשמש את לוחמי צה"ל במלחמה. האם נשארו במחסני הבסיסים של צבא הדרגים הנמוכים? לאיזו משימה? באחד מימי המלחמה בכפר ראשף קיבלנו אספקת מזון, מנות קרב ולחם. הלחם הגיע מלא עובש, קלינו אותו ואכלנו. אך עולה השאלה: מי כשל במשימה של אריזת המזון? קצין או נגד מצבא הדרגים הנמוכים? מדוע לא פיקחו כראוי על החייל שארז את הלחמים ברשלנות והמשימה לא בוצעה בנחישות? אין ספק שצה"ל האמיתי ולוחמיו הקריבו מעצמם ושילמו על טעויות של הדרגים הנמוכים -אותם דרגים שרק שנה לפני כן היו כה חדורי מוטיבציה ומילאו את משימתם כפי שנדרשו. ולעומת זאת במלחמה האחרונה - על רגישות אינני יודע - אבל נחישות רבה לא הייתה בכל ההתנהלות הלוגיסטית. את האחריות לאופן ניהול המלחמה אינני מטיל רק על ראשי המדינה הכושלים, על הרמטכ"ל שהצליח בתפקידו רק כרמטכ"ל של הדרגים הנמוכים ועל מפקדים אחרים, האחריות מוטלת גם על כתפיהם של החיילים והשוטרים, הדרגים הנמוכים אשר לקחו חלק במשימת הגירוש, בקהות חושיהם, בחוסר מחשבה מצידם, בעיוורונם ובחוסר נכונותם לבחון את התוצאות, גם הם אחראים על כל טיפת דם מקרב מכריי שנהרגו וחבריי שנפצעו במלחמת לבנון השנייה. ובזה הקיץ... מילואים. ולמרות שרבים מקרב הדרגים הנמוכים הסדירים קרוב לודאי השתחררו כבר, הרס המשפחות, עיי החורבות שהשאירו אחריהם, הפגיעה אשר פגעו בעם, בצבא ובמהותו מקשים עליי עדיין בעלותי לאוטובוס בדרכי למילואים או בחזרה הביתה לשבת על יד שוטרי מג"ב או חיילים מהדרגים הנמוכים שכל מורשתם "הקרבית" היא גירוש, החרבה ופגיעה ערכית בצה"ל. עמית ברק שדה בועז סמל מחלקה במילואים
את השורות הבאות כתבתי במוצאו של ט' באב בחושבי על כך שזה כבר הקיץ השלישי שאינני נמצא בביתי, ועל כן אינני מבלה עם רעייתי או עובד במשך תקופת הקיץ כולו. לפני שנתיים הרגשתי בסכנה המרחפת על עמנו, על מדינתנו וארצנו ולא נשארתי אדיש. במשך החודשים שלפני הקיץ הפגנתי, כתבתי, צעדתי, זעקתי. בקיץ הסתננתי לנווה דקלים והשתתפתי במאבק על גוש קטיף, עד שהורדתי בכוח מגג משפחת יפרח בצהרי יום ה-17.08.2005 על ידי חיילי צה"ל ושוטרי משטרת ישראל. לא אכתוב כאן על התקשורת, לא על השלטון אז היום ועל זיוף הדמוקרטיה, ולא על מערכת המשפט - בכל הנוגע למה שקרוי ההתנתקות. אכתוב על משטרת ישראל וחיילי צה"ל שהשתתפו במשימת הגירוש. אני זוכר אותם נכנסים לנווה דקלים: בסדר מופתי, לבושים באפודות (חלק מהשוטרים בסרבלים שחורים וחדשים), חבושי כובעים שדגל ישראל מעל מצחיותיהם, נושאים שקיות שתייה חדשות ויעילות, מצוידים במכשירי קשר נישאים (624), במערכות דיבור ("מדונות"), מצוידים ביידע מודיעיני על כל בית וכל משפחה ומוכנים למשימה לאחר חודשים של הכנות מנטאליות, אימוני תרחישים ותרגילים מסוגים שונים. אין ספק שבעיני המתבונן מהצד המחזה היה של צבא גאה, מצויד ומסודר. ואכן כך היה. בקיץ לפני שנה שוב ריחפה סכנה על עמנו, מדינתנו וארצנו ולכן נקראתי לשרת את מדינת ישראל בצו שמונה. התגייסתי בנאמנות רבה ואיתי גם חברים נוספים שכמוני שהו בשנה שלפני כן בגוש קטיף או בצפון השומרון ובעמונה. גוייסנו - ללא שקיות שתייה חדשות, ללא מדים חדשים, ללא אימונים, ללא מכשירי קשר, ללא כוונות לנשקים, ללא משימה, ללא מטרה, ללא החלטיות, ללא מודיעין. שום דבר מזה לא הזכיר את הצבא הגאה והמסודר שנראה בקיץ הקודם ושנשלח למשימה של גירוש יהודים והחרבת ישובים פורחים בארץ-ישראל. למרות כל זאת נלחמנו, מפאת הסכנה שריחפה ומרחפת מעל ראשינו במדינת ישראל. הצבא דיווח לפני כשבועיים שרגישות החיילים במשימת הגירוש ("ברגישות ובנחישות") הייתה מזויפת: היא פעלה בהצלחה כפי שלמדו בהכנה לקראת המשימה, בתהליך של שטיפת מוח אשר בו בין היתר הובטח להם כי הם מצילים את הדמוקרטיה, מבטיחים עתיד בטוח ובלעדיהם המדינה תתמוטט. עוד מסר הצבא שלמעט פרחי קורס טייס וטייסים, נשלחו למשימת הגירוש חיילים מדרגים נמוכים (כך על פי גורמי צבא), חיילים מחיל האוויר, החימוש, לוגיסטיקה, משמר הגבול ועוד. חיילי צבא הגירוש עברו תהליך שבו הוקהו אצלם המצפון היהודי והציוני, הרגישות האנושית והמוסר האזרחי, המשימה בוצעה בצורה מכאנית. קו ישר עובר בין הקיץ של לפני שנתיים לקיץ של לפני שנה. אין ספק שבריחת ישראל מגוש קטיף ומצפון השומרון נתפסה בעיני הערבים כתבוסה, והיא הייתה אחת הסיבות העיקריות לפרוץ מלחמת לבנון השנייה. למעשה נראה כי קיימים שני צבאות במדינת ישראל, האחד – מסודר להפליא, של דרגים נמוכים, אך הוא צבא של חסרי מצפון, רגישות ומחשבה, צבא שאיבד את דרכו; והאחר – צבא מבולגן, של דרגים גבוהים, של לוחמים, אך הוא צבא שדרכו ברורה לו. ואשר חייליו נכונים להקריב את עצמם למען קיומה של המדינה. היכן נעלמו כל מכשירי הקשר וערכותיו? שקיות השתייה היעילות? ציודים אשר יכלו לשמש את לוחמי צה"ל במלחמה. האם נשארו במחסני הבסיסים של צבא הדרגים הנמוכים? לאיזו משימה? באחד מימי המלחמה בכפר ראשף קיבלנו אספקת מזון, מנות קרב ולחם. הלחם הגיע מלא עובש, קלינו אותו ואכלנו. אך עולה השאלה: מי כשל במשימה של אריזת המזון? קצין או נגד מצבא הדרגים הנמוכים? מדוע לא פיקחו כראוי על החייל שארז את הלחמים ברשלנות והמשימה לא בוצעה בנחישות? אין ספק שצה"ל האמיתי ולוחמיו הקריבו מעצמם ושילמו על טעויות של הדרגים הנמוכים -אותם דרגים שרק שנה לפני כן היו כה חדורי מוטיבציה ומילאו את משימתם כפי שנדרשו. ולעומת זאת במלחמה האחרונה - על רגישות אינני יודע - אבל נחישות רבה לא הייתה בכל ההתנהלות הלוגיסטית. את האחריות לאופן ניהול המלחמה אינני מטיל רק על ראשי המדינה הכושלים, על הרמטכ"ל שהצליח בתפקידו רק כרמטכ"ל של הדרגים הנמוכים ועל מפקדים אחרים, האחריות מוטלת גם על כתפיהם של החיילים והשוטרים, הדרגים הנמוכים אשר לקחו חלק במשימת הגירוש, בקהות חושיהם, בחוסר מחשבה מצידם, בעיוורונם ובחוסר נכונותם לבחון את התוצאות, גם הם אחראים על כל טיפת דם מקרב מכריי שנהרגו וחבריי שנפצעו במלחמת לבנון השנייה. ובזה הקיץ... מילואים. ולמרות שרבים מקרב הדרגים הנמוכים הסדירים קרוב לודאי השתחררו כבר, הרס המשפחות, עיי החורבות שהשאירו אחריהם, הפגיעה אשר פגעו בעם, בצבא ובמהותו מקשים עליי עדיין בעלותי לאוטובוס בדרכי למילואים או בחזרה הביתה לשבת על יד שוטרי מג"ב או חיילים מהדרגים הנמוכים שכל מורשתם "הקרבית" היא גירוש, החרבה ופגיעה ערכית בצה"ל. עמית ברק שדה בועז סמל מחלקה במילואים