שמש
אני שוב חוזר לנושא הזה- משמעות השמש במפה, כי למרות שהיא הגורם הבסיסי ביותר, לדעתי היא גם אחד הקשים ביותר להבנה, ושורר לגביה הכי הרבה בלבול. אחד הגורמים העיקריים לבלבול הזה הוא האופק. שניהם, השמש והאופק מייצגים את האישיות, וכך לפעמים נוצרת לנו אישיות דו ראשית, בעיקר אם האופק והשמש לא תואמים. בכלל, הרבה יותר קל לי להבין את הכוכבים הסביבתיים מאשר את האישיים. כנראה שקל יותר להבין את מה שרחוק מאיתנו מאשר את מה שמסתתר לנו מתחת לאף. בהתחלה, עוד לפני שידענו אסטרולוגיה, היה את הדבר הזה שנקרא "מזל" (בדיעבד, מזל שמש) שהיה פשוט באחדותו והכיל הכל. אם אתה מזל מאזניים, אז כל מה שארכיטיפ מאזניים מכיל נכון לגביך, בכל תחום- אהבה, לימודים, חברים, כסף, עבודה, משפחה וכו', כמו שכתוב בכל ההורוסקופים השטחיים. כשהתחלנו ללמוד אסטרולוגיה אז פתאום כל תחום התפצל לנישה משלו. פתאום יש בתים שיש להתחשב בהם, ובנוסף יש כוכבים אישיים. רגשות זה ירח, חשיבה ותקשורת זה מרקורי, מערכות יחחסים זה נוגה, פעולה זה מאדים, הופעה ורושם חיצוני זה אופק, אז מה נשאר לשמש? פתאום השמש, שנחשבת עדיין כגוף מרכזי המלכד סביבו הכל, נשארה בלי זהות משלה, מין משהו ערטילאי כזה שמתי שהוא בא לביטוי בגיל מאוחר בדרך כל שהיא. אתמול חשבתי על המונח "אגו". לא במובן הצר של המילה של אגו ילדותי שדורש כבוד והתמודדות (זה כבר מתאים יותר למאדים) אלא במובן הרחב של המילה, אגו במובן של "אני", איך אני חווה את הקיום שלי, איפה ה"אני" נכנס כאן לתמונה בתוך בליל התכונות הזה ונותן לו סדר ומשמעות? יש את האופק שמקרין אנרגיה מסויימת, ירח שמציף באמוציות, מרקורי שעוסק בקלט פלט בלתי פוסקים, נוגה שרוצה ומושכת אליה דברים ומאדים שפורץ החוצה. איפה האדם בתוך האנרלמוסיה הזאת? מתי סבך העצים הופך ליער, מה נותן להם משמעות? מתי האדם הוא אדם ולא סתם מוח שפועל סתם מכוח האינרציה של עצמו בתוך גוף שעומד לרשותו במקרה? בסופו של דבר, מה מפריד בין אדם לבעלי חיים? מעבר לעניין של אינטיליגנציה שהתמזל מזלינו להיות היצור האינטיליגנטי ביותר בעולם החי (אלא אם יתברר אחרת ויגלו שיונקים ימיים מסויימים עקפו אותנו בסיבוב ) הרי יש עוד בעלי חיים מאוד אינטיליגנטיים, אבל הם עדיין חלק מעולם הטבע, הם לא הפרידו את עצמם כמונו. אני חושב ש"הפרדה" היא מילת מפתח. לבעלי חיים אין מודעות עצמית, הם לא מפרידים את עצמם מסביבתם. כן, הם רצים ומחפשים אוכל וצדים ובורחים מסכנה ומזדווגים ומטפלים בצאצאים, וחשים כאב ועונג, אבל הם לא עוצרים לרגע כדי להרהר על זה. אין להם תפיסה של אינדיבידואל, הם נוהגים ככה כי זה טבעם. עץ מגשים את העציות שלו בכל רגע ורגע של קיומו, זאב חי באופן מלא את הזאביות שלו, פרפר מפרפר את חייו. רק לאדם יש שאלות וספקות לגבי מי הוא ולמה הוא כזה. אגו, כלומר תפיסה נפרדת של עצמי צומחת מתוך הפרדה. אני נפרד מהעולם, אני גורם בפני עצמי. אגו הוא מצב בו האדם מביט על עצמו ומפתח דיעה לגבי מה שהוא רואה. הוא לא מתמזג באופן מלא עם הקיום שלו, הוא מנסה לכוון אותו, יש לו דיעה מוקדמת לגבי מי שהוא ואיך שהדברים בחייו צרכים להיראות, יש לו פרושים משלו, מסנן תפיסתי לגבי הקיום שלו עצמו. מאחר והאגו צומח תחילה מתוך היחס והציפיות שמשקפים לנו כשאנו עוד קטנים, הוא מסמל גם את האמונות והציפיות שירשנו מההורים והסביבה מגיל אפס. במקרים רבים, זה המשך ישיר לתורשה פסיכולוגית שקיבלנו. קראתי פעם מאמר של אושו איך האגו צומח בילדים קטנים, איך בתחילה צומחת תפיסת ה"לי"- זה מכאיב לי, זה נעים לי, זה טעים לי וכו', לאחר מכן צצה תפיסת ה"שלי"- הצעצוע הזה שלי, האמא הזאת שלי, היד הזאת שלי. אחרי זה, מתוך ה"שלי" צומחת תפיסת הלא שלי, כל מה שמחוצה לי- תפיסת ה"אתה". ואז, כשלב אחרון והמעודן ביותר, ברגע ש"אתה" קיים, צומחת תפיסת כל מה שלא "אתה", כלומר, "אני". הפירוד הושלם, מאותו רגע האדם הוא אינדיבידואל נפרד בעולם, הוא התפצל מהאחדות, נפרד מאלוהים ומתחיל את מסע החיפוש האינסופי שלו כדי לזכות מחדש במה שהוא איבד. לדעתי, השמש מייצגת את האגו הרחב הזה, את ההכרה, את התפיסה שלי כאדם בפני עצמו. אז אולי האופק שלי בתאומים ואני מקרין לכל עבר אנרגיות קלילות, ססגוניות וסקרניות, והירח שלי בטלה כך שהאמוציות שלי סוערות והצרכים ברורים ומידיים, ומרקורי שלי בדלי כך שאני קולט את העולם מזווית רחבה מאוד וקבועה, ונוגה שלי בקשת כך שאני נמשך לכל מה שמריח חיפוש, מרחבים והרפתקאה, אבל השמש שלי בגדי, ולמרות כל המופעים המוחצנים של האש והאוויר כאן, אני נותן לכל זה פרשנות קונקרטית, תועלתנית ואחת שפועלת לטווח הארוך. כל זה בא כדי לשרת אותי. מה שלא מביא תועלת, אין לו מקום אצלי והוא יצומצם. השמש מכוונת את מהלך החיים שלי, איזה חיים יהיו לי, כי אופי הוא גורל. החיים שלי הם השתקפות נאמנה של מה שאני מצפה מהם, אני יוצר אותם, ושמש היא מנגנון יצירתי במפה, היא האינטיליגנציה השלטת כאן. עם השמש אני לוקח את חומר הגלם של המפה שלי, ויוצר ממנו את ה"עצמי" שלי, מגבש מכל הבלילה הזאת אינדיבידואל שלם והגיוני, גם אם אני היחיד שרואה את זה, וכל היתר קולטים דווקא את האופק או המרקורי שלי. בסופו של דבר אני קובע לעצמי, אני הולך אחר השמש שלי, וכל היתר במפה יכולים לעזור או להפריע. בלי השמש, אני אעלם כאדם, אני אהפוך לבעל חיים בגוף של אדם. אומנם בעל חיים אינטיליגנטי ומתוחכם עם מגוון של מיומנויות, אבל בעל חיים שמגיב לנסיבות, שזורם עם מה שקורה לו, שחי רק כאן ועכשיו עם תחושות ואינסטינקטים ותוכניות קצרות טווח להווה בלבד. בלי חזון, בלי ראיית זמן, בלי תוכניות, בלי דיעה על עצמו, בלי מודעות עצמית, בלי לחפש כלום. פשוט קיים כי הוא קיים, מגיב לפי התכנות שלו, רובוט בגוף אדם. אם תסתכלו לבעל חיים אנושי כזה בעניים, לא תראו שום מודעות, שום אישיות. האדם נעלם, המבט ריק. ככה אני הצלחתי להסביר לעצמי את השמש. מה דעתכם?
אני שוב חוזר לנושא הזה- משמעות השמש במפה, כי למרות שהיא הגורם הבסיסי ביותר, לדעתי היא גם אחד הקשים ביותר להבנה, ושורר לגביה הכי הרבה בלבול. אחד הגורמים העיקריים לבלבול הזה הוא האופק. שניהם, השמש והאופק מייצגים את האישיות, וכך לפעמים נוצרת לנו אישיות דו ראשית, בעיקר אם האופק והשמש לא תואמים. בכלל, הרבה יותר קל לי להבין את הכוכבים הסביבתיים מאשר את האישיים. כנראה שקל יותר להבין את מה שרחוק מאיתנו מאשר את מה שמסתתר לנו מתחת לאף. בהתחלה, עוד לפני שידענו אסטרולוגיה, היה את הדבר הזה שנקרא "מזל" (בדיעבד, מזל שמש) שהיה פשוט באחדותו והכיל הכל. אם אתה מזל מאזניים, אז כל מה שארכיטיפ מאזניים מכיל נכון לגביך, בכל תחום- אהבה, לימודים, חברים, כסף, עבודה, משפחה וכו', כמו שכתוב בכל ההורוסקופים השטחיים. כשהתחלנו ללמוד אסטרולוגיה אז פתאום כל תחום התפצל לנישה משלו. פתאום יש בתים שיש להתחשב בהם, ובנוסף יש כוכבים אישיים. רגשות זה ירח, חשיבה ותקשורת זה מרקורי, מערכות יחחסים זה נוגה, פעולה זה מאדים, הופעה ורושם חיצוני זה אופק, אז מה נשאר לשמש? פתאום השמש, שנחשבת עדיין כגוף מרכזי המלכד סביבו הכל, נשארה בלי זהות משלה, מין משהו ערטילאי כזה שמתי שהוא בא לביטוי בגיל מאוחר בדרך כל שהיא. אתמול חשבתי על המונח "אגו". לא במובן הצר של המילה של אגו ילדותי שדורש כבוד והתמודדות (זה כבר מתאים יותר למאדים) אלא במובן הרחב של המילה, אגו במובן של "אני", איך אני חווה את הקיום שלי, איפה ה"אני" נכנס כאן לתמונה בתוך בליל התכונות הזה ונותן לו סדר ומשמעות? יש את האופק שמקרין אנרגיה מסויימת, ירח שמציף באמוציות, מרקורי שעוסק בקלט פלט בלתי פוסקים, נוגה שרוצה ומושכת אליה דברים ומאדים שפורץ החוצה. איפה האדם בתוך האנרלמוסיה הזאת? מתי סבך העצים הופך ליער, מה נותן להם משמעות? מתי האדם הוא אדם ולא סתם מוח שפועל סתם מכוח האינרציה של עצמו בתוך גוף שעומד לרשותו במקרה? בסופו של דבר, מה מפריד בין אדם לבעלי חיים? מעבר לעניין של אינטיליגנציה שהתמזל מזלינו להיות היצור האינטיליגנטי ביותר בעולם החי (אלא אם יתברר אחרת ויגלו שיונקים ימיים מסויימים עקפו אותנו בסיבוב ) הרי יש עוד בעלי חיים מאוד אינטיליגנטיים, אבל הם עדיין חלק מעולם הטבע, הם לא הפרידו את עצמם כמונו. אני חושב ש"הפרדה" היא מילת מפתח. לבעלי חיים אין מודעות עצמית, הם לא מפרידים את עצמם מסביבתם. כן, הם רצים ומחפשים אוכל וצדים ובורחים מסכנה ומזדווגים ומטפלים בצאצאים, וחשים כאב ועונג, אבל הם לא עוצרים לרגע כדי להרהר על זה. אין להם תפיסה של אינדיבידואל, הם נוהגים ככה כי זה טבעם. עץ מגשים את העציות שלו בכל רגע ורגע של קיומו, זאב חי באופן מלא את הזאביות שלו, פרפר מפרפר את חייו. רק לאדם יש שאלות וספקות לגבי מי הוא ולמה הוא כזה. אגו, כלומר תפיסה נפרדת של עצמי צומחת מתוך הפרדה. אני נפרד מהעולם, אני גורם בפני עצמי. אגו הוא מצב בו האדם מביט על עצמו ומפתח דיעה לגבי מה שהוא רואה. הוא לא מתמזג באופן מלא עם הקיום שלו, הוא מנסה לכוון אותו, יש לו דיעה מוקדמת לגבי מי שהוא ואיך שהדברים בחייו צרכים להיראות, יש לו פרושים משלו, מסנן תפיסתי לגבי הקיום שלו עצמו. מאחר והאגו צומח תחילה מתוך היחס והציפיות שמשקפים לנו כשאנו עוד קטנים, הוא מסמל גם את האמונות והציפיות שירשנו מההורים והסביבה מגיל אפס. במקרים רבים, זה המשך ישיר לתורשה פסיכולוגית שקיבלנו. קראתי פעם מאמר של אושו איך האגו צומח בילדים קטנים, איך בתחילה צומחת תפיסת ה"לי"- זה מכאיב לי, זה נעים לי, זה טעים לי וכו', לאחר מכן צצה תפיסת ה"שלי"- הצעצוע הזה שלי, האמא הזאת שלי, היד הזאת שלי. אחרי זה, מתוך ה"שלי" צומחת תפיסת הלא שלי, כל מה שמחוצה לי- תפיסת ה"אתה". ואז, כשלב אחרון והמעודן ביותר, ברגע ש"אתה" קיים, צומחת תפיסת כל מה שלא "אתה", כלומר, "אני". הפירוד הושלם, מאותו רגע האדם הוא אינדיבידואל נפרד בעולם, הוא התפצל מהאחדות, נפרד מאלוהים ומתחיל את מסע החיפוש האינסופי שלו כדי לזכות מחדש במה שהוא איבד. לדעתי, השמש מייצגת את האגו הרחב הזה, את ההכרה, את התפיסה שלי כאדם בפני עצמו. אז אולי האופק שלי בתאומים ואני מקרין לכל עבר אנרגיות קלילות, ססגוניות וסקרניות, והירח שלי בטלה כך שהאמוציות שלי סוערות והצרכים ברורים ומידיים, ומרקורי שלי בדלי כך שאני קולט את העולם מזווית רחבה מאוד וקבועה, ונוגה שלי בקשת כך שאני נמשך לכל מה שמריח חיפוש, מרחבים והרפתקאה, אבל השמש שלי בגדי, ולמרות כל המופעים המוחצנים של האש והאוויר כאן, אני נותן לכל זה פרשנות קונקרטית, תועלתנית ואחת שפועלת לטווח הארוך. כל זה בא כדי לשרת אותי. מה שלא מביא תועלת, אין לו מקום אצלי והוא יצומצם. השמש מכוונת את מהלך החיים שלי, איזה חיים יהיו לי, כי אופי הוא גורל. החיים שלי הם השתקפות נאמנה של מה שאני מצפה מהם, אני יוצר אותם, ושמש היא מנגנון יצירתי במפה, היא האינטיליגנציה השלטת כאן. עם השמש אני לוקח את חומר הגלם של המפה שלי, ויוצר ממנו את ה"עצמי" שלי, מגבש מכל הבלילה הזאת אינדיבידואל שלם והגיוני, גם אם אני היחיד שרואה את זה, וכל היתר קולטים דווקא את האופק או המרקורי שלי. בסופו של דבר אני קובע לעצמי, אני הולך אחר השמש שלי, וכל היתר במפה יכולים לעזור או להפריע. בלי השמש, אני אעלם כאדם, אני אהפוך לבעל חיים בגוף של אדם. אומנם בעל חיים אינטיליגנטי ומתוחכם עם מגוון של מיומנויות, אבל בעל חיים שמגיב לנסיבות, שזורם עם מה שקורה לו, שחי רק כאן ועכשיו עם תחושות ואינסטינקטים ותוכניות קצרות טווח להווה בלבד. בלי חזון, בלי ראיית זמן, בלי תוכניות, בלי דיעה על עצמו, בלי מודעות עצמית, בלי לחפש כלום. פשוט קיים כי הוא קיים, מגיב לפי התכנות שלו, רובוט בגוף אדם. אם תסתכלו לבעל חיים אנושי כזה בעניים, לא תראו שום מודעות, שום אישיות. האדם נעלם, המבט ריק. ככה אני הצלחתי להסביר לעצמי את השמש. מה דעתכם?
