שלום!

lilit jam

New member
שלום!

טוב, אז ככה... תמיד ידעתי שמשהו אצלי "לא בסדר", אבל אף פעם לא מצאתי שום הגדרה לבעיה... וגם לא הלכתי לאף אחד שמבין ומטפל בנושא הזה... עשיתי כמעט את כל האבחונים על כל הנושאים שהפורום הציע ואכן האבחונים אישרו את מה שחשבתי תמיד... והציעו לי לפנות לטיפול. לצערי, אני לא רואה את עצמי מדברת עם פסיכולוג על הבעיה/ות שלי מכל מיני סיבות. אז... מה אני יכולה לעשות...?
 

קורווין

New member
יש לי פיתרון.

לפנות לפסיכולוג או להמשיך לסבול. אם התופעה לא חמורה עד כדי כך שהיא פוגעת לך בצורה משמעותית באיכות החיים את יכולה לוותר על זה. אם הבעיה חמורה מספיק כדי שזה יגרום לך סבל ויפגי באיכות חייך אין שום פיתרון אחר! אם תסבירי מה בדיוק הבעיה שמונעת ממך ללכת לפסיכולוג נוכל אולי לסייע לך לפתור אותה כדי שתוכלי ללכת אליו/יה בלב שקט.
 

lilit jam

New member
טוב...

לצערי התופעה די חמורה וכן פוגעת לי באיכות החיים והסיבה שאני לא רואה את עצמי הולכת לפסיכולוג, היא כזו... אני לא יכולה לספר על הבעיות שלי למישהו שלא מכיר אותי, לא איכפת לו ממני ושהסיבה היחידה שהוא מנסה לטפל בי, היא בגלל שזו העבודה שלו. אנשים אמרו לי שדווקא בגלל שהוא לא מכיר אותי, יהיה לי יותר קל לדבר ולספר לו וזה ממש לא נכון מבחינתי...
 

אמא11

New member
היי לילית ../images/Emo39.gif

נכון שלפעמים המפגש הראשון עם פסיכולוג נראה כמו מיכשול ממש קשה, אבל כדי לעזור לעצמך, צריך לפחות לנסות. יש הרבה מאד מטפלים שאכפת להם ממך, וזו בהחלט לא "רק עבודה" עבורם. וגם - הרתיעה הזו מ"להתחיל בטיפול" משותפת להרבה אוסידיסטים, וחבל. חבל על כל יום שעובר ושבו איכות החיים שלך בשפל. שיהיה לך ערב נחמד ושבת כיפית. תמי (אמא11)
 

3VIVI

New member
לילית ../images/Emo39.gif

קורווין ותמי ענו לך כמו שצריך ולי לא נותר אלא לחזק את ידם. אוסיף עוד שלפסיכולוג טוב יש את הכלים המקצועיים ביותר להבינך מעבר למה שאת אומרת. כלומר יכולת ההבנה שלו אותך ,הכישורים שלו והנכונות שלו לעזור לך (והסיבה לא משנה כרגע)) היא נכס ,הצלה , ודבר ניפלא. לכשתיווצר הכימיה הנכונה את לא תוכלי לבטל תכונה זו על הסף אלא להודות לעצמך על שהיצלחת לעשות את אשר חששת. עוד משהו-תגדירי לעצמך איזה סוג או טיפוס (בערך )היית רוצה שיהיה. גבר,אישה,אדם רגוע,רגיש עינייני ומקצועי,לא חמור סבר,וכו'.ויהיה לך יותר קל לחפש.זה עוזר להיתארגן והיות מוכנה לזה. תצליחי
ויוי.
 

noah000

New member
היי לילית

חשוב להבין שהליכה לפסיכולוג, למרות שהשיחה איתו עוסקת בנושאים אישיים, היא מלכתחילה לא מתוך ציפיה לאכפתיות עמוקה מצידו, אלא קודם כל לאבחון וטיפול. ולכן אני לא חושבת שזה נכון לראות אותו כמישהו ש"אכפתי בגלל שהוא מקבל כסף". רופא רגיל מטפל בך עבור כסף, ואת לא מוטרדת מהעובדה שהוא לא היה עושה את זה בלי תשלום, כלומר שלא באמת אכפת לו. רק מה? להרבה אנשים קשה לראות את הדמיון בין רופא לפסיכולוג, כי אנחנו רגילים שכשמדברים על נושאים נפשיים, על רגשות, על הנפש, זה משהו אחר. את זה עושים רק עם אנשים שבאמת קרובים לנו. זה משהו שעוצר הרבה אנשים מללכת לפסיכולוג, וחבל. כי למרות הקושי לראות את זה ככה, הוא קודם כל יושב שם כאיש מקצוע, כדי לאבחן ולהסיק ממה שאת מתארת מהי הבעיה. זו לא שיחה נטו שמטרתה (כמו עם חברים) רק "לאוורר" ולקבל פידבק תומך, אלא תהליך בו הוא מנתח את מה שאת נותנת לו כדי לאתר את הבעיה, כמו שעושים רופאים. זה נחמד אם הוא גם אמפתי, רצוי שהוא יהיה כזה כדי להקל עלייך להפתח, אבל אני לא חושבת שהוא מצפה ממך לראות בו חבר קרוב או להאמין שהוא אכפתי אלייך כמו שהוא אכפתי לחבריו הקרובים. הרי מלכתחילה זה לא תהליך דו סיטרי, הוא לא יספר לך על עצמו ועל חייו. בדיוק לשם כך קיימים הגבולות בטיפול: כדי שאנשים ידעו להפריד בין קשר אישי לבין קשר טיפולי. כלומר את לא הראשונה שקשה לה עם העניין. זה לא בא אוטומטית, אבל צריך לעשות הפרדה בין הציפיות שיש לך מאדם רגיל שאת מספרת לו דברים אישיים (שיהיה לו מאוד אכפת, שתהיה קרבה, אינטימיות) לבין הציפיות מאיש מקצוע שאת מספרת לו דברים אישיים. זה לא טבעי וקשה לקלוט את זה בהתחלה, אבל כשאת עושה את הסוויץ' המנטלי הזה, הדברים מתבהרים קצת. במידה רבה היכולת להתגבר על הקושי והמבוכה בשיתוף אדם זר בדברים אישיים קצת דומה להליכה לרופא נשים בפעם הראשונה, או לכל בדיקה אחרת שהיא חושפנית. המחשבה הראשונית היא, איך אני יכולה לחשוף בפני אדם זר משהו כל כך אישי שרק אדם קרוב לי מורשה להכיר? אבל רובנו לומדות להפנים שזה איש מקצוע, שבא במגע עם התחום המאוד אישי והרגיש של פציינטים כל יום, ושצריך להתגבר על האינסטינקט הזה (במקרה המסויים הזה כמובן) אם את רוצה לעזור לעצמך. בשורה התחתונה, את לעולם לא תדעי אם את יכולה להיעזר בטיפול או לא עד שלא תנסי כמה פגישות (כמה, מפני שבהתחלה זה תמיד קשה, והשיחה הראשונה לא מעידה לרוב על ההמשך). את כותבת שנקלעת למבוי סתום שבו את סובלת. נראה לי שאין לך מה להפסיד בלתת צ'אנס למשהו חדש. אחרי הכל, את לא צריכה להתחייב לטווח הארוך. מנסים, לא הולך, אפשר להפסיק... אפשרות אחרת היא ללכת על הכיוון התרופתי. גם שם את נדרשת לדבר על דברים אישיים, אחרת לא ניתן לאבחן את הבעיה, אבל סה לרוב פחות אינטינסיבי מטיפול ונמשך פחות - כלומר, אם וכשאר נמצאת תרופה מתאימה, את לא ממשיכה להפגש עם הפזיכיאטר כל שבוע אלא יותר שומרת על קשר של עדכונים וכשיש בעיה חדשה או צורך לשנות משהו. מה עדיף משתי האופציות אני לא יודעת, זה משתנה מאדם לאדם. אבל בשני המקרים צריך ללמוד להתמודד עם רמת חשיפה אישית שלא באה בקלות, אבל היא הכרחית. אני מתארת לעצמי שבסופו של דבר מה שיקבע זה מה יותר גרוע בעיניך, הסבל שאת עוברת עכשיו או האפשרות שהטיפול לא יתאים לך. מקווה שתתני לזה סיכוי.
 

noah000

New member
אמאל'ה. זה מה שקורה ../images/Emo11.gif

כשלא בודקים שגיאות כתיב בשתי הפסקאות האחרונות... איח. מצטערת.
 
למעלה