twisted hopeless me
New member
שלום.
כתבתי כאן כמה פעמים, אבל אף פעם לא הצגתי את עצמי רשמית, וכמה שאני מנסה לדחות את זה, אני יודעת שאני אצטרך לעשות את זה מתישהו. אז עדיף כבר עכשיו. טוב, אז איך מתחילים? קודם כל אזהיר שזה יהיה מאוד ארוך. מאוד. אז למי שאין כוח לקרוא, לא נורא. אני לא אכעס. עכשיו, מי שכן מחליט לקרוא את זה, בודאי ירצה לדעת את שמי. אבל אין לי שם. כולם מוזמנים להמציא לי שם, כי אני כבר התייאשתי. תקראו לי איך שאתם רוצים, מה זה כבר משנה לי. אני בת 14 וחצי, כיתה י´, בדיכאון ברוב החיים שלי, הולכת לאיבוד בין כל המסכות, שונאת הכל, ומחפשת תקוות שווא. קשה לי להגדיר את עצמי, אני מסובכת מידי, אבל בכל זאת אנסה לספק כמה פרטים. אני פוחדת מאנשים, אין לי חברים אמיתיים, או חברים בכלל, והביטחון העצמי שלי מחושב במספרים שליליים. אני פוחדת מהכל, ולא פוחדת מכלום, ולא מוצאת את עצמי מרוב מראות שמקיפות אותי, בכל אחת ההשתקפות שלי נראית שונה. כולם אומרים שאני נורא פסימית, אבל אני חושבת שאני דווקא אופטימית מידי, בדרך שלי. נכון שאני חושבת שהכל נורא עכשיו, אבל תמיד יצאתי מנקודת הנחה שהכל ישתפר מתישהו, אם רק אחכה מספיק זמן. אני עדיין מחכה. נראה שזה לא הולך לקרות. בינתיים אני מנסה להחזיק את עצמי מעל לפני המים, העיקר לא לשקוע עוד יותר. אני לא מעשנת, לא שותה, ומאוד משתדלת לא לפגוע בעצמי. מוזר, אני דווקא מסוג האנשים שמסיימים את החיים שלהם בדרך כלל ממנת יתר של סמים. אבל לא אני. אני לא נותנת לעצמי. יש לי מעט מאוד שליטה על מה שקורה סביבי, אז אני רוצה לפחות שליטה על עצמי. זה כמעט ראוי להערכה. אבל רק כמעט. לפעמים אני כותבת סיפורים ושירים, אבל אני שונאת כל מה שאני כותבת. אני גם מציירת, וגם את הציורים שלי אני שונאת בדרך כלל. לפעמים אני בורחת אל תוך זרועות הדת. לא יהדות. לא משנה. גם לחבר´ה מלמעלה אין תשובות בינתיים. אני יודעת שאני חייבת לחכות, אבל אני לא יודעת כמה זמן אני עוד אחזיק מעמד. דברים לא משתפרים, וכבר נגמרו לי הדמעות. לא יודעת מה לכתוב עוד. מישהו קורא את זה בכלל? למישהו אכפת? טוב, הנה עוד כמה פרטים שרציתי לכתוב. לא יודעת את מי זה מעניין בכלל, אבל אני כותבת אותם בכל זאת. כי מעולם לא אמרתי לאף אחד, ואני צריכה לשפוך קצת החוצה את מה שמעיק עליי. הדבר הכי לא הוגן בחיים: שאני הייתי תמיד בין אלה שעוזרים, שדואגים, שתופסים את אלה שנופלים, שמסכנים את עצמם כדי למשוך אותם למעלה. עכשיו, כשאני זאת שנופלת, אף אחד לא שם בשביל לתפוס אותי. זה כל כך לא הוגן. זה כל כך לא מגיע לי. הדבר העצוב ביותר בעולם: להסתכל על הטלפון בחדר שלי, ולדעת שלא משנה מה יקרה, פשוט אין לי למי להתקשר. אם שמעתי את הבדיחה המצחיקה ביותר ואני רוצה לספר למישהו, או אם בא לי לחתוך את הורידים ולסיים הכל ואני צריכה לבכות ולהתלונן ושמישהו יקשיב, כך או כך אין לי למי להתקשר. פשוט אין, וזה כל כך עצוב להסתכל על הטלפון ולזכור את זה. הפחד הגדול ביותר שלי: שבעצם אין לי בעיות, שהכל בראש שלי. שיכולתי לחיות חיים מאושרים, אבל אני מסבכת הכל, ממציאה דברים שלא שם, מתעקשת לסבול. הפחד שלי זה שהכל באשמתי, שאין לי זכות להתלונן, כי אני בכלל לא מסכנה, ואין לי זכות להיות עצובה. אני הכי מפחדת שזה נכון, כי אם זה נכון, אני פשוט אתאבד. באמת.
כתבתי כאן כמה פעמים, אבל אף פעם לא הצגתי את עצמי רשמית, וכמה שאני מנסה לדחות את זה, אני יודעת שאני אצטרך לעשות את זה מתישהו. אז עדיף כבר עכשיו. טוב, אז איך מתחילים? קודם כל אזהיר שזה יהיה מאוד ארוך. מאוד. אז למי שאין כוח לקרוא, לא נורא. אני לא אכעס. עכשיו, מי שכן מחליט לקרוא את זה, בודאי ירצה לדעת את שמי. אבל אין לי שם. כולם מוזמנים להמציא לי שם, כי אני כבר התייאשתי. תקראו לי איך שאתם רוצים, מה זה כבר משנה לי. אני בת 14 וחצי, כיתה י´, בדיכאון ברוב החיים שלי, הולכת לאיבוד בין כל המסכות, שונאת הכל, ומחפשת תקוות שווא. קשה לי להגדיר את עצמי, אני מסובכת מידי, אבל בכל זאת אנסה לספק כמה פרטים. אני פוחדת מאנשים, אין לי חברים אמיתיים, או חברים בכלל, והביטחון העצמי שלי מחושב במספרים שליליים. אני פוחדת מהכל, ולא פוחדת מכלום, ולא מוצאת את עצמי מרוב מראות שמקיפות אותי, בכל אחת ההשתקפות שלי נראית שונה. כולם אומרים שאני נורא פסימית, אבל אני חושבת שאני דווקא אופטימית מידי, בדרך שלי. נכון שאני חושבת שהכל נורא עכשיו, אבל תמיד יצאתי מנקודת הנחה שהכל ישתפר מתישהו, אם רק אחכה מספיק זמן. אני עדיין מחכה. נראה שזה לא הולך לקרות. בינתיים אני מנסה להחזיק את עצמי מעל לפני המים, העיקר לא לשקוע עוד יותר. אני לא מעשנת, לא שותה, ומאוד משתדלת לא לפגוע בעצמי. מוזר, אני דווקא מסוג האנשים שמסיימים את החיים שלהם בדרך כלל ממנת יתר של סמים. אבל לא אני. אני לא נותנת לעצמי. יש לי מעט מאוד שליטה על מה שקורה סביבי, אז אני רוצה לפחות שליטה על עצמי. זה כמעט ראוי להערכה. אבל רק כמעט. לפעמים אני כותבת סיפורים ושירים, אבל אני שונאת כל מה שאני כותבת. אני גם מציירת, וגם את הציורים שלי אני שונאת בדרך כלל. לפעמים אני בורחת אל תוך זרועות הדת. לא יהדות. לא משנה. גם לחבר´ה מלמעלה אין תשובות בינתיים. אני יודעת שאני חייבת לחכות, אבל אני לא יודעת כמה זמן אני עוד אחזיק מעמד. דברים לא משתפרים, וכבר נגמרו לי הדמעות. לא יודעת מה לכתוב עוד. מישהו קורא את זה בכלל? למישהו אכפת? טוב, הנה עוד כמה פרטים שרציתי לכתוב. לא יודעת את מי זה מעניין בכלל, אבל אני כותבת אותם בכל זאת. כי מעולם לא אמרתי לאף אחד, ואני צריכה לשפוך קצת החוצה את מה שמעיק עליי. הדבר הכי לא הוגן בחיים: שאני הייתי תמיד בין אלה שעוזרים, שדואגים, שתופסים את אלה שנופלים, שמסכנים את עצמם כדי למשוך אותם למעלה. עכשיו, כשאני זאת שנופלת, אף אחד לא שם בשביל לתפוס אותי. זה כל כך לא הוגן. זה כל כך לא מגיע לי. הדבר העצוב ביותר בעולם: להסתכל על הטלפון בחדר שלי, ולדעת שלא משנה מה יקרה, פשוט אין לי למי להתקשר. אם שמעתי את הבדיחה המצחיקה ביותר ואני רוצה לספר למישהו, או אם בא לי לחתוך את הורידים ולסיים הכל ואני צריכה לבכות ולהתלונן ושמישהו יקשיב, כך או כך אין לי למי להתקשר. פשוט אין, וזה כל כך עצוב להסתכל על הטלפון ולזכור את זה. הפחד הגדול ביותר שלי: שבעצם אין לי בעיות, שהכל בראש שלי. שיכולתי לחיות חיים מאושרים, אבל אני מסבכת הכל, ממציאה דברים שלא שם, מתעקשת לסבול. הפחד שלי זה שהכל באשמתי, שאין לי זכות להתלונן, כי אני בכלל לא מסכנה, ואין לי זכות להיות עצובה. אני הכי מפחדת שזה נכון, כי אם זה נכון, אני פשוט אתאבד. באמת.
הקטע עם החברים, זה לא שאין לי אף אחד שיעזור, דווקא יש הרבה אנשים שרוצים לעזור לי, חלק אפילו יותר מידי, ואכפת להם ממני. הבעייה שלי היא שכל האנשים האלה אני מכירה מהרשת. אני פשוט לא מצליחה ליצור קשר נורמאלי עם מישהו בחיים האמיתיים. זה בטח בגלל הביטחון העצמי הנמוך שלי ובגלל שאני חרא של בנאדם (כלומר.. בת אדם) בכלליות. ואני שלא כמוך (?) חותכת את עצמי לפעמים, אבל זה רק בגלל שהכאב מזכיר לי שאני באמת נמצאת בעולם הזה, ולא באיזה חלום, סיוט, כמו שלפעמים נראה לי. בכל מקרה, אם את רוצה לדבר תכתבי פה את מספר האיי סי קיו שלך. אני לא אכתוב את שלי כי יש פה כמה אנשים שאני מכירה ואני מעדיפה שהם לא ידעו מי אני.