שלום לכם, אני חדשה כאן

אדמiנית

New member
למה נרות../images/Emo35.gif

תדליקי את האור
אני כאן, ליד השאלטר...
 

kisslali

New member
לי דוקא נדמה שזה הפוך

לא משנה מה נחתם לפני הנישואים, אם לא חותמים שוב או גם אחרי, זה לא לגמרי תופס. ללי
 

החתולית

New member
לא, זה לא נכון

רוב הזוגות שבוחרים לחתום על הסכמי ממון, עושים זאת לפני הנישואים. אלה הסכמים שנועדו להסדיר את העניינים הכספיים, על-מנת שחוקי גירושים וירושה למיניהם לא יתבצעו אוטומאטית. זה בדיוק כל הרעיון של הסכם ממון, שחותים עליו לפני הנישואים. למשל - אם לאחד מבני הזוג רכוש רב, והוא/היא רוצה להבטיח שבמקרה של גירושים, הצד השני לא ישים ידיים על הרכוש הזה. או, אם לאחד מבני הזוג יש ילדים, ורוצים להבטיח את חלקם ברכוש במקרה של מוות או פרידה. אני אפילו מכירה הסכם כזה, שכלל הסדרי ראיה של הגבר עם הילדים של האישה, בגלל הקשר הנפלא שהיה ביניהם. יש מקרים שהסכמי ממון נחתמים אחרי הנישואין, ואז, כפי שכתבה אדמונית, יש לאשרם בבית משפחת לענייני משפחה.
 

אדמiנית

New member
כל כך מורכב

כל כך מורכב ומסובך המצב שאת מתארת... מצד אחד מבינה את התחושות הקשות שלו של קנאה. קנאה בכך שאתם גרים יחד עם ילדיך מנישואיך הקודמים, בעוד הילדים שלו די התנתקו ממנו מפני שבחר להקים משפחה חדשה. מצד שני לא מצדיקה בשום אופן את הדרישה שלו שילדיך יעזבו את הבית, ולא יהיו קרובים אל אחיהם הקטנים - ילדכם המשותפים. אני מתארת לעצמי שהמחלה הקשה בה לקה, לא עושה לו חיים קלים יותר. גם בגלל הלחץ שמופעל עליו מילדיו הבוגרים, וגם בגלל הלחץ הנפשי, הבלבול, הפחד שגם ככה קיימים אצל מי שחולה במחלה קשה. אני הייתי יושבת איתו, כשאין אף אחד בבית לשיחה גלויה, נוקבת ואפילו קשה. השיחה הזו מורכבת מכמה נושאים. האחד - להבהיר לו בפירוש שהילדים שלך לא עוזבים את הבית עד שיהיו בוגרים מספיק לעשות את זה מרצונם החופשי, ולא עקב לחץ של אף אחד - אפילו לא שלו - של בעלך. דבר שני, ואולי בעצם לעשות את זה הדבר הראשון - לומר לו שאת אוהבת אותו, ותתמכי בו במחלה הזו, תלכי לצידו ותהיי שם בשבילו ככל שיצטרך. אבל... וכאן מגיעה הנקודה הראשונה שכתבתי. דבר שלישי פשוט להיות ברורה ולומר שאתם צריכים לסדר את העניינים הכלכליים בינכם, כדי שאף אחד מהילדים לא ירגיש ולא יצא מקופח. הסכם ממון - אף פעם לא מאוחר. מי הביא מה, מה שייך למי, חשבון משותף, נפרד, מספר חשבונות, למי שייכת הדירה וכו'. הבנתי ממך שקניתם את הדירה יחד, ולכן היא שייכת לשניכם באופן שווה. צוואות - בנוסף להסכם ממון. הסכם ממון לא קובע למי שייך רכוש לאחר מות אחד מבני הזוג, את זה צריך להסדיר בצוואה. בכל מקרה - את חלקו ברכוש, הוא יכול להוריש למי שירצה. יכול להוריש לילדיו מנישואיו הקודמים, יכול להוריש לכל ילדיו, ויכול להוריש לפנסיון הקרוב לחתולים - בחירה שלו. אבל - וכאן יש אבל גדול - הוא לא יכול לקבוע או לדרוש ממך מה לכתוב בצוואה שלך
"אני דורש כי בצוואה שלך יהיה כתוב שהילדים שלך עוזבים את הבית (המשותף) מייד, ולא נשארים איתי דקה אחת מיותרת" - מה זה צריך להביע??? גם אם יהיה כתוב בצוואה שלך דבר כזה, צוואה מוציאים לפועל אחרי מות מי שכתב אותה, ולא דקה קודם... חוץ מזה - צוואה שלך - את תקבעי מה יהיה כתוב בה ולא הוא. הוא אפילו לא צריך לדעת מה כתוב בה. בצוואה שלך את מצווה מה לעשות עם הרכוש שלך ואת זה את תקבעי בלבד. הייתי אומרת לו את כל זה. שחור על גבי לבן. כדי לשים את הדברים על השולחן, וכדי להוריד את עניין סילוק הילדים שלך מהבית מסדר היום. שוב, המצב שלך מאדדד מורכב ומסובך, ואם הייתי במצבך, הייתי מתייעצת עם אנשי מקצוע, גם יועצי זוגיות, אבל גם עורך/ת דין טוב/ה.
 
לו רק יכולתי להביא לך פתרונות

חשבתי על השם שבחרת לך, רציתי, וחשבתי שאולי ללא משים בחרת בשם שניתן לשמוע בו התחלה של פנייה מהוססת לעזרה אך גם ניתן לשמוע בו תחושה של פיספוס ופער בין מה שקיווית לו לבין מה שזימנו לך החיים. ואני רוצה להגיד לך: זו תקופה של מבחן, של התגייסות, אני בטוחה שזהו אחד המבחנים הקשים ביותר בהם נאלצת לעמוד עד היום (וברור שכבר עברת דבר או שניים בחיים). אני מציעה לך לנסות ו-'להסתכל על עצמך מבחוץ' - ולהגיד לעצמך: תראי, את עומדת במצבים כמעט בלתי אפשריים, ואת עושה זאת בצורה נהדרת! את מתארת הרי מצב שדומה לתחושה של להיות בכלא, של לחוש חוסר אונים משווע ורצון להמלט. אבל את שם ואת מתמרנת בין כל המשתנים הלוחצים הללו ואת עושה זאת באומץ. נכון, יש לך המון מחוייבויות - ואני גם חושבת על הילדים הקטנים שאבא שלהם חולה מאוד וחווים את האווירה המעיקה ואת החרדה שסביב מה שקורה. אני מכירה מצבים כאלו, שהם קשים מנשוא, ואני ממש מפצירה בך להיעזר בכל מי ומה שרק אפשר. זה לא זמן לתהליכים זוגיים עמוקים, כי אם את זקוקה לתמיכה רגשית ופיזית מכל סוג שהוא. אני מקווה שכבר התחלת לקבל סיוע נפשי, ואם לא - אנא עשי זאת. את צריכה דווקא את המקום לעצמך, לפחדים שלך, ללבטים שלך, לאבל שלך על מה שרצית ולא קיים...את צריכה כל כך הרבה כוחות ומקומות להתמלא בהם. מצאי לך את הפינות שלך והקפידי עליהן! אני חושבת שזו הבנה חשובה יותר מכל נושא שעולה כרגע, כיוון שבנוגע לכל השאר - הכל ביטוי מוקצן במצב של משבר עמוק ולא התנהלות נורמאלית שניתן להתייחס אליה מפרפסקטיבה כזו. אם פני הדברים הם כפי שתיארת, זו העצה הכי משמעותית שאני מרגישה שאני יכולה לתת לך: את המשאב הכי משמעותי כרגע - עבור ילדייך, אישך ובכלל את חייבת לשמור על עצמך! שוב, אני שולחת לך חיבוק חם ומבקשת ממך למצוא עוד הרבה חיבוקים, לא רק וירטואליים, ולמצוא את מקורות הכוח על מנת להתחזק בימים הקשים הללו. מאחלת לך ימים טובים יותר, גלילה.
 

רציתי1

New member
גלילה, את כל כך חכמה,

והמילים שלך מדוייקות. ברור שאת יודעת יפה מאד מה אני עוברת, וצר לי על כך. התגובה הראשונה שלי לקריאת המילים שלך היתה אפיסת כוחות מוחלטת. זה לא הזמן לתהליכים זוגיים... את צריכה כוחות לעצמך... את לבד... אין מי שיהיה איתך... רק הכוחות שלך הם שיעזרו לך... זה בלתי אפשרי שלא להיפגע מעויינות כל כך מפעפעת כלפי וכלפי הילדים שלי, אפילו שהוא במשבר נוראי, הגדול ביותר. אני קרועה בין רגשות האשם שלי שאינני מטפלת בו מספיק טוב (זו אחת הטענות החוזרות ונשנות שלו), לבין הכעס והאבל על האובדנים המיותרים כל כך. המחלה קשה גם ככה, והוא מוסיף עוד ועוד. תודה רבה לך. רציתי
 

החתולית

New member
מסכימה עם כל מילה של אדמונית

את חייבת לשים את כל הקלפים על השולחן ולהיות מאד ברורה ונחרצת. מלבד זה, ברור לגמריי שלמרות הכאב הגדול, המחלה התוקפנית והכאוס שאת שרויה בו, כדאי שתקבלי ייעוץ משפטי בהקדם, על-מנת שלא תמצאי עצמך עם ילדייך במצב לא פשוט, אם ילך בן זוגך לעולמו.
 
למעלה