שלום לכולם..
משום מה החלטתי לא לצאת משם המשתמש שלי כפי שאני תמיד עושה כשאני מדברת על דברים כה אישיים.. אבל איכשהו כאן במסכה של המחשב אני חושבת שקל יותר לספר דברים. אז ככה, לפני כארבע שנים אני לקחתי כמות לא מוגבלת של כדורים, כן ניסיתי להתאבד. בסופו של דבר עשו לי שטיפת קיבה והתעוררתי יום שישי או שבת. לא ברור לי עדיין. אני זוכרת שזה היה יום חמישי בבוקר ובדיוק רבתי עם אמא שלי וכל הבעיות של יום לפני ובכלל של התקופה נראו לי עצומות וקשות מנשוא. אז החלטתי שפשוט ככה אני רוצה לסיים את החיים שלי. העניין הוא שההורים שלי הביאו אותי אחרי 8 שנים של טיפולים כואבים וקשים, שנים של ייאוש והפלות.. כך לפחות היום אני יודעת יותר בבירור מה זה אומר. כילדה לא מרגישים את הייחוד שבזה כיוון שחיי משפחה בקבוצת השווים [אנשים בני גילי] לא הדבר שהכי מתעמקים בו בגילאים נמוכים, ולכן חשבתי שהיחס הנפלא שנותנים לי זה דבר רגיל ונורמטיבי ושאני יכולה להתייחס אל זה כמובן מאליו.. מאז שנרשמתי לתפוז אני קוראת פה [כמה חודשים אני מניחה] כי כל כך חשוב לי להבין מה בדיוק עבר עליהם באותו הזמן.. ברור לי שזה היה כל כך קשה, אני זוכרת שהייתי שומעת את אמא שלי בוכה בטלפון ושאחרי זה לא יכלתי להסתכל לאף אחד בעיניים.. אבל עדיין, כשיש רגעים עדיין שאני ממש רוצה לגמור עם הכל [ולא חסרים כאלו רגעים] אני חושבת רק על המשפחה שלי ואיך הם יגיבו ושלהם יהיה קשה.. ומהקריאה פה אני מבינה את ההתמודדות הזו.. באמת שמבינה ואפילו יצא לי לבכות כמה פעמים במהלך קריאת הודעות מסוימות כאן. אני חושבת "מה עשיתי?? האם אני כל כך אגואיסטית שחשבתי רק על עצמי באותו זמן ולא עליהם??" אבל עדיין עולות בי תהיות אם זה לא אגואיסטי מצד האנשים שאוהבים לבכות אחרי מוות של אדם מרצון. הם בוכים על זה שהוא לא יהיה איתם יותר. הרי עדיף לעשות את זה מבחירה ולהיות שלם עם ההחלטה מאשר למות בלית ברירה מזיקנה או מרצח או מכל דבר אחר שלא מותיר לך ברירה.. ולפעמים אני כל כך רוצה לשאול אותם שאלות על מה שהיה.. איך הם הרגישו, מה באמת קרה לי [השטיפת קיבה זה השערה שלי אחרי ששמעתי משהו..] ומי מהמשפחה יודע.. וגם כל פעם שמדברים על נושא ההתאבדות בטלוויזיה או בכל דבר, אני בורחת לחדר ובאמת יש איזשהי אופוריה בבית בקשר לנושא. שאסור לדבר על זה, שזה דבר אסור ונוראי כל כך.. האם זה באמת כזה נורא?
משום מה החלטתי לא לצאת משם המשתמש שלי כפי שאני תמיד עושה כשאני מדברת על דברים כה אישיים.. אבל איכשהו כאן במסכה של המחשב אני חושבת שקל יותר לספר דברים. אז ככה, לפני כארבע שנים אני לקחתי כמות לא מוגבלת של כדורים, כן ניסיתי להתאבד. בסופו של דבר עשו לי שטיפת קיבה והתעוררתי יום שישי או שבת. לא ברור לי עדיין. אני זוכרת שזה היה יום חמישי בבוקר ובדיוק רבתי עם אמא שלי וכל הבעיות של יום לפני ובכלל של התקופה נראו לי עצומות וקשות מנשוא. אז החלטתי שפשוט ככה אני רוצה לסיים את החיים שלי. העניין הוא שההורים שלי הביאו אותי אחרי 8 שנים של טיפולים כואבים וקשים, שנים של ייאוש והפלות.. כך לפחות היום אני יודעת יותר בבירור מה זה אומר. כילדה לא מרגישים את הייחוד שבזה כיוון שחיי משפחה בקבוצת השווים [אנשים בני גילי] לא הדבר שהכי מתעמקים בו בגילאים נמוכים, ולכן חשבתי שהיחס הנפלא שנותנים לי זה דבר רגיל ונורמטיבי ושאני יכולה להתייחס אל זה כמובן מאליו.. מאז שנרשמתי לתפוז אני קוראת פה [כמה חודשים אני מניחה] כי כל כך חשוב לי להבין מה בדיוק עבר עליהם באותו הזמן.. ברור לי שזה היה כל כך קשה, אני זוכרת שהייתי שומעת את אמא שלי בוכה בטלפון ושאחרי זה לא יכלתי להסתכל לאף אחד בעיניים.. אבל עדיין, כשיש רגעים עדיין שאני ממש רוצה לגמור עם הכל [ולא חסרים כאלו רגעים] אני חושבת רק על המשפחה שלי ואיך הם יגיבו ושלהם יהיה קשה.. ומהקריאה פה אני מבינה את ההתמודדות הזו.. באמת שמבינה ואפילו יצא לי לבכות כמה פעמים במהלך קריאת הודעות מסוימות כאן. אני חושבת "מה עשיתי?? האם אני כל כך אגואיסטית שחשבתי רק על עצמי באותו זמן ולא עליהם??" אבל עדיין עולות בי תהיות אם זה לא אגואיסטי מצד האנשים שאוהבים לבכות אחרי מוות של אדם מרצון. הם בוכים על זה שהוא לא יהיה איתם יותר. הרי עדיף לעשות את זה מבחירה ולהיות שלם עם ההחלטה מאשר למות בלית ברירה מזיקנה או מרצח או מכל דבר אחר שלא מותיר לך ברירה.. ולפעמים אני כל כך רוצה לשאול אותם שאלות על מה שהיה.. איך הם הרגישו, מה באמת קרה לי [השטיפת קיבה זה השערה שלי אחרי ששמעתי משהו..] ומי מהמשפחה יודע.. וגם כל פעם שמדברים על נושא ההתאבדות בטלוויזיה או בכל דבר, אני בורחת לחדר ובאמת יש איזשהי אופוריה בבית בקשר לנושא. שאסור לדבר על זה, שזה דבר אסור ונוראי כל כך.. האם זה באמת כזה נורא?