שלום לכולם, עזרה בבקשה :)

txytr

New member
שלום לכולם, עזרה בבקשה :)

אני יודעת שכמנהג הפורום אתם מבקשים מאיתנו להציג קודם כל את הפרשנות והניתוח שלנו, אבל אין לי ממש מושג , לכן פניתי אליכם. הייתי רוצה ניתוח ופרשנויות לשיר הבא: המקום שבו אנו צודקים / יהודה עמיחי מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב המקום שבו אנו צודקים הוא רמוס וקשה כמו חצר אבל ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח כמו חפרפרות, כמו חריש ולחישה תשמע במקום, שבו היה הבית אשר נחרב
 
הרעיון בגדול

הוא שכאשר אנשים מתעקשים על כך שהם צודקים ומעדיפים להיות כל החיים צודקים מבלי להתפשר ישארו לבד ויפסידו הרבה מהחיים שלהם. יש משפט כזה שאומר שמי שצודק כל הזמן סופו להישאר לבד. בגלל זה מצויין בשיר שאין מקום לפרחים באביב שזה סמל לתקווה ולהתחדשות. מקווה שעזרתי לך להבין
 

shellyland

New member
כן.

שלמרות הפופולריות של השיר, הוא לא אחד הגדולים של עמיחי, לטעמי. אפילו לא מתקרב.
 
השאלה מן החקלאות

צדק הוא מוחלט ויבש ספקות ואהבות מאפשרות אוויר, לחות, מחדשות את האדמה כל הזמן, כמו מחרשה. תנאים בסיסים לגדילה.
 

אורצוש

New member
כמה מראי כיוון:

הנושא הוא העולם. ה'עולם' הנפשי, האנושי של אמונות, של דעות, של מוסר ובמיוחד - של יחסים. הוא נמשל ל'עולם' במובן של מקום (מילה הנזכרת שלוש פעמים בשיר) ומרחב. הוא יכול להיות כמו חצר, או כמו בית (בסוף השיר). החצר רמוסה וקשה, כיוון שהיא רשות הרבים ודורכים בה רבים. הדמה שם קשה, ולכן איננה נושאת חיים. אין בה את כוח התחדשות החיים, הצמחת הפרחים(מחדש) באביב, מכיון שפניה הקשים ואין היא קולטת זרע. בעולם בו יש חיים (חפרפרות) האדמה איננה אחידה וקשה: החיים מחררים אותה, יוצרים בה חללים. פני האדמה, שהיו למחיצה קשה, המבדלת בין מה שמעל לאדמה לאשר מתחתיה נבקעים. נוצר קשר. התחיחות הזו יכולה להיווצר גם מלמעלה, מבחוץ, באמצעות יד מכוונת (חריש) ולא רק מבפנים ובאופן עצמי (החפרפרות). הספקות הם דבר הבא מעצמו, בעלי חיים משלהם, בלתי מכוונים ויוצרים חללים - כמו החפרפרות. אך בכך, לטעמו של עמיחי, הם יוצרים עומק ומאפשרים חיים. האהבות הן בחיריות, יזומות, מכוונות על ידי האדם - כמו החריש. אלה גם אלה מפצחים את האטימות של פני הקרקע הדחוסים. חורבנו של הבית, כמו הבקעת החללים באדמה, הוא רחם לחיים חדשים, הוא המייצר את הלחישה, את הקשר הדק, העדין, בין שניים. מן רוח א-להים המרחפת על פני תהום. אך עיקרו של שיר איננו הכיוון החיובי והבונה הזה. עיקרו הוא הביקורת על אטימותה של האמת. עמיחי נזהר מלקרוא לילד - האמת - בשמו, אך המקום בו אנו צודקים הוא המקום המוחלט, קרי הקבר, וה'עולם' הוא עולם האמת, ונדמה שהציטוט הידוע "ותשלך אמת ארצה" {דניאל פרק ח'} הוא קונוטציה מובילה בדימוי האדמה הקשה כ"מקום שבו אנו צודקים". (עמיחי מכנה את האמת - האובייקטיבית - בלשון צדק - הסובייקטיבי; המקום שבו אנו צודקים - כלומר, שוב, העולם המדובר הוא עולם היחסים הנפשיים, הבין אנושיים). בכלל, כברבים משיריו, המות הוא מוטיב מרכזי, וכאן הוא נותן את האווירה כולה. ה'מקום' המדובר הוא קשה, חסר פרחי אביב, חפרפרות או מגע יד האדם החורש. הוא קשה ורמוס (לא רק שאין בכוחו להצמיח חיים, אלא אף חיים שהיו שם לפנים נרמסו, כבית שהיה וחרב); הוא חסר ספקות ואהבות. במקום הזה, שבו חרב הבית, צריכה היתה להיות דממה (הרי הלחישה שתשמע שם, לא רק שהיא עתידית, אלא היא אף 'חידוש' של עמיחי, על פי דרכו, ואיננה צפויה) - ובכן, בסיכום ובמילה אחת - מוות. הפך החיים. מימד ומשל המקום משתלב גם במימד הזמן בשיר. האביב הוא עתידי (כלומר: עכשיו חורף), כמו הלחישה. המילה 'עולם' מופיעה גם במימד זה: "לא יצמחו לעולם ". הבית כבר נחרב, בעבר. מכאן עולה כי בסופו של דבר, הכיוון של השיר הוא בכל זאת אופטימי: עמיחי איננו מתייחס לעולם האמת, עולם המוות, כאל העולם הבא . ההפך הוא הנכון: עולם זה איננו מוגדר בזמן, אלא במקום: המקום שבו אנו צודקים. אם בכלל, המוות שייך לעבר, כמו הבית שנחרב (הערת אגב: אמונים אנו על המסורת המדרשית שהבית השני נחב גלל שנאת חינם, כלומר מחוסר אהבה; נדמה שגם לקונוטציה הזו מכוון עמיחי). לעתיד שייך האביב, שייכת הלחישה, שייכת הצמיחה. אחרי החורבן עוד תשמע במקום ההוא, המקום שבו אנו צודקים, מקום המוות - הלחישה, העדות לחיים.
 
למעלה