שלום לכולם, מקווה לקבל את עצתכם/דעתכם
דפדפתי קצת בפורום והגעתי למסקנה שזה המקום להעלות ולשתף בבעיה שלי, בתקווה שתביעו את דעתכם. אני בת 26 עוד מעט, יש לי חבר כבר שנה ו-9 חודשים. שיגרת היום יום שלנו מאד גדושה וגם מאוד שונה אחד משל השנייה. אני עובדת בשתי עבודות, הוא סטודנט לתואר ראשון ועובד במשרה מלאה - בעיקר בלילות (ככה שהוא לרוב ישן במשך היום). אני חושבת שהבדלי השיגה והקושי להיפגש הם שהניעו אותנו לעבור לגור ביחד לפני כשנה, ואכן גרנו ביחד במשך שנה. אפשר להגיד שהיחסים היו טובים, אפילו טובים מאד וסוערים במידה הנכונה לדעתי. לקראת סיום החוזה הוא התחיל להתלונן על כך שאין לו יותר כסף להחזיק דירה (תשלומים למכללה, הלוואות) ושהוא רוצה לעזוב את הדירה ולגור אצל אמא שלו. הוא הדגיש שאין לו ברירה ובאופן אובייקטיבי מבחינה כספית באמת אין ברירה. וכך, בחוסר רצון מוחלט (בעיקר שלי אבל גם שלו) עזבנו את הדירה המשותפת וכל אחד מאיתנו חזר לאמא שלו. חשוב לציין שגם אמא שלי וגם אמא שלו גרות בדירת שני חדרים קטנה ולכן שנינו ישנים בסלון של האימהות שלנו. ולא ידוע כמה זמן זה יימשך. לפני שעברנו, כדי להרגיע אותי, הוא הצהיר הצהרות למיניהן בסגנון של "בשבילך תמיד יהיה לי זמן", "אני נמצא לא רחוק ממך", "אני אבוא כל הזמן" וכדומה. אבל! מהרגע שעזבנו את הדירה (אומנם עבר רק שבוע, אבל שבוע ארוך, מתיש ומכאיב) הוא פשוט מתנהג בצורה הפוכה מכל מה שהוא הבטיח!!! הוא בקושי מתקשר, כל הזמן מתלונן שהוא עסוק וטרוד, ואין לו זמן להיפגש. רק בגלל שלחצתי יצא שנפגשנו פעם אחת השבוע, וגם אז, הייתי עסוקה בעיקר בלבכות על המצב ולקח הרבה זמן עד שהצלחנו להינות ולהתנהג כרגיל. קשה לי מאד, המעבר הזה מלראות אותו כל יום (אפילו לזמן קצר) ללראות אותו פעם בשבוע הוא קיצוני וקשה ביותר. אני מרגישה בודדה ואפילו נטושה. כל השיחות שלנו כמעט סובבות סביב העניין כי אני לא מצליחה להרפות, אני מודה. התגובות שלו, אגב, הן גבריות טיפוסיות: "גם לי קשה, אבל אין מה לעשות, עוד יהיה יותר טוב, אני רק לא יודע מתי", "אל תבכי" "זה לא שאני לא רוצה לראות אותך" וכדומה. אני מאמינה לו, אבל עדיין חושבת שיש ביננו כנראה פער גדול בתפיסה של היחסים. אני מרגישה שהלכנו 7 צעדים אחורה ביחסים, והוא בכלל לא חושב ככה, הוא מסתכל רק על הצד הראציונלי. אני מוכנה לעשות הכל כדי שניפגש והוא צריך שזה יסתדר לו בידיוק עם שאר הלו"ז כדי שניפגש. מה עושים????? האם להיפרד (נראה לי כמעט בלתי אפשרי, ורק יותר קשה)? האם להיות יותר סובלנית? זה בכלל הגיוני שניפגש פעם אולי פעמיים בשבוע אחרי כמעט שנתיים ביחד? סליחה על האורך...ותודה למי שקורא ומגיב...
דפדפתי קצת בפורום והגעתי למסקנה שזה המקום להעלות ולשתף בבעיה שלי, בתקווה שתביעו את דעתכם. אני בת 26 עוד מעט, יש לי חבר כבר שנה ו-9 חודשים. שיגרת היום יום שלנו מאד גדושה וגם מאוד שונה אחד משל השנייה. אני עובדת בשתי עבודות, הוא סטודנט לתואר ראשון ועובד במשרה מלאה - בעיקר בלילות (ככה שהוא לרוב ישן במשך היום). אני חושבת שהבדלי השיגה והקושי להיפגש הם שהניעו אותנו לעבור לגור ביחד לפני כשנה, ואכן גרנו ביחד במשך שנה. אפשר להגיד שהיחסים היו טובים, אפילו טובים מאד וסוערים במידה הנכונה לדעתי. לקראת סיום החוזה הוא התחיל להתלונן על כך שאין לו יותר כסף להחזיק דירה (תשלומים למכללה, הלוואות) ושהוא רוצה לעזוב את הדירה ולגור אצל אמא שלו. הוא הדגיש שאין לו ברירה ובאופן אובייקטיבי מבחינה כספית באמת אין ברירה. וכך, בחוסר רצון מוחלט (בעיקר שלי אבל גם שלו) עזבנו את הדירה המשותפת וכל אחד מאיתנו חזר לאמא שלו. חשוב לציין שגם אמא שלי וגם אמא שלו גרות בדירת שני חדרים קטנה ולכן שנינו ישנים בסלון של האימהות שלנו. ולא ידוע כמה זמן זה יימשך. לפני שעברנו, כדי להרגיע אותי, הוא הצהיר הצהרות למיניהן בסגנון של "בשבילך תמיד יהיה לי זמן", "אני נמצא לא רחוק ממך", "אני אבוא כל הזמן" וכדומה. אבל! מהרגע שעזבנו את הדירה (אומנם עבר רק שבוע, אבל שבוע ארוך, מתיש ומכאיב) הוא פשוט מתנהג בצורה הפוכה מכל מה שהוא הבטיח!!! הוא בקושי מתקשר, כל הזמן מתלונן שהוא עסוק וטרוד, ואין לו זמן להיפגש. רק בגלל שלחצתי יצא שנפגשנו פעם אחת השבוע, וגם אז, הייתי עסוקה בעיקר בלבכות על המצב ולקח הרבה זמן עד שהצלחנו להינות ולהתנהג כרגיל. קשה לי מאד, המעבר הזה מלראות אותו כל יום (אפילו לזמן קצר) ללראות אותו פעם בשבוע הוא קיצוני וקשה ביותר. אני מרגישה בודדה ואפילו נטושה. כל השיחות שלנו כמעט סובבות סביב העניין כי אני לא מצליחה להרפות, אני מודה. התגובות שלו, אגב, הן גבריות טיפוסיות: "גם לי קשה, אבל אין מה לעשות, עוד יהיה יותר טוב, אני רק לא יודע מתי", "אל תבכי" "זה לא שאני לא רוצה לראות אותך" וכדומה. אני מאמינה לו, אבל עדיין חושבת שיש ביננו כנראה פער גדול בתפיסה של היחסים. אני מרגישה שהלכנו 7 צעדים אחורה ביחסים, והוא בכלל לא חושב ככה, הוא מסתכל רק על הצד הראציונלי. אני מוכנה לעשות הכל כדי שניפגש והוא צריך שזה יסתדר לו בידיוק עם שאר הלו"ז כדי שניפגש. מה עושים????? האם להיפרד (נראה לי כמעט בלתי אפשרי, ורק יותר קשה)? האם להיות יותר סובלנית? זה בכלל הגיוני שניפגש פעם אולי פעמיים בשבוע אחרי כמעט שנתיים ביחד? סליחה על האורך...ותודה למי שקורא ומגיב...