שלום לכולם, החרדה היום ניצחה אותי!
חרדה חברתית אומנם לא כל הבעיה שלי אבל תופסת חלק נכבד מחיי מצטרפת לעוד כמה דברים . ושוב פעם אני נודד בין קיצונויות, עצב ושמחה נמהלים ביחד! וחרדה עצומה גורמת לכל הבלאגן הזה וגם הקול הפנימי לא עוצר אותה אני ניסיתי היום לעשות משהו עם עצמי האמת כבר יומיים אני מחפש עבודות לא איזה מנכ"ל בחברת היי טק וגם לא להשיג חוזה באיזה פאב כדי שאוכל להופיע בו (אני מוזיקאי מנגן על כמה כלים וסולן) היה לי הרכב שהתפרק כשהתגייסנו אבל עד שאמצא הרכב חדש וחוזה באיזה פאב. רציתי לעשות צעד לבד , אתמול והיום אני מתקשר לכמה מקומות עבודה אני לא מדבר על מקומות רציניים בקיצור על מקומות עבודה זמניים בתי קפה מסעדות דוכנים של כל מיני מוצרים. מוכר לא הצלחתי אפילו לקבל זימון אחד לראיון. אפילו התעצבנתי כמעט אחרי כל שיחה. אמרו לי שלהתקשר לא מתייחסים ברצינות וכדאי לי ללכת ולשאול בפנים. היום נוכחתי לדעת שזה נכון, אבל גם נוכחתי לדעת שבטלפון זה הרבה יותר קל לי לדבר . נסעתי לכמה מקומות רק כדי לשאול אם הם צריכים עובדים. נתחיל מזה שהאוטובוס לא עצר לי בדיוק איפה שרציתי כי הנהג טעה במסלול זה כבר עיצבן אותי אבל לא רציתי לריב עם הנהג. שמחתי דווקא כי הוא עצר ליד חנות אחת שיכולתי לשאול אם הם צריכים עובדים. כבר שירדתי הרגשתי את הפחד והחרדה כאילו מישהו הולך לרצוח אותי. ניסיתי להרגיע את עצמי ולנשום עמוק , בכניסה עמד אחד העובדים וזה כבר הפחיד אותי. נכנסתי הסתובבתי איזה חצי שעה ולא הצלחתי לשאול כלום! כי חיכיתי לרגע הנכון הרגע הנכון מבחינתי שלא יהיו יותר מידי אנשים ליד המוכרים וזה לא קרה. זה כבר היה מוזר אני לא קונה כלום אבל גם לא שואל עוד היו חושבים שבאתי לגנוב כבר שאלו אותי "אתה צריך עזרה?". יצאתי בלי לשאול כלום! הרגשתי חרא אבל יש לי עוד כמה מקומות אמרתי לעצמי ושם אסור לי להיכשל. הגעתי לעוד חנות, ושוב פעם אותו סרט רק שהפעם הצלחתי לתפוס את אחת הקופאיות ולשאול אבל גם לא דיברתי בביטחון וגם היא אמרה "לא נראה לי שצריכים והאחראית יצאה" טוב אמרתי אני יחזור לשם זה לא בורח. עוד מקום, פשוט לא יכולתי להיכנס אליו. ראיתי דווקא מודעת דרושים אבל לא נכנסתי.... ולמרות השיכנועים העצמיים . אמרתי לעצמי טוב אני אתקשר כבר אליהם שאגיע הביתה וארגע. התקשרתי ואמרו לי שלא צריכים. אני לא מאמין ששיקרו לי. זה ממש כבר שבר אותי. נכשלתי ואני שונא את העולם הזה ואת הקושי הזה שיש לי אני לא מתאים לאף מקום עבודה נראה לי. כי אין לי ביטחון לשאול אפילו שאלה קטנה . שוב תוך כמה שעות בכיתי כי לא הבנתי למה הוא שיקר לי. הרי היו מודעות דורשים בכניסה. וגם כי התאכזבתי מעצמי שלא הצלחתי. החרדה שלי עצומה. נרגעתי אבל עדיין אני רוצה כבר להתגבר לא יודע איך על הפחד הזה לשאול.
חרדה חברתית אומנם לא כל הבעיה שלי אבל תופסת חלק נכבד מחיי מצטרפת לעוד כמה דברים . ושוב פעם אני נודד בין קיצונויות, עצב ושמחה נמהלים ביחד! וחרדה עצומה גורמת לכל הבלאגן הזה וגם הקול הפנימי לא עוצר אותה אני ניסיתי היום לעשות משהו עם עצמי האמת כבר יומיים אני מחפש עבודות לא איזה מנכ"ל בחברת היי טק וגם לא להשיג חוזה באיזה פאב כדי שאוכל להופיע בו (אני מוזיקאי מנגן על כמה כלים וסולן) היה לי הרכב שהתפרק כשהתגייסנו אבל עד שאמצא הרכב חדש וחוזה באיזה פאב. רציתי לעשות צעד לבד , אתמול והיום אני מתקשר לכמה מקומות עבודה אני לא מדבר על מקומות רציניים בקיצור על מקומות עבודה זמניים בתי קפה מסעדות דוכנים של כל מיני מוצרים. מוכר לא הצלחתי אפילו לקבל זימון אחד לראיון. אפילו התעצבנתי כמעט אחרי כל שיחה. אמרו לי שלהתקשר לא מתייחסים ברצינות וכדאי לי ללכת ולשאול בפנים. היום נוכחתי לדעת שזה נכון, אבל גם נוכחתי לדעת שבטלפון זה הרבה יותר קל לי לדבר . נסעתי לכמה מקומות רק כדי לשאול אם הם צריכים עובדים. נתחיל מזה שהאוטובוס לא עצר לי בדיוק איפה שרציתי כי הנהג טעה במסלול זה כבר עיצבן אותי אבל לא רציתי לריב עם הנהג. שמחתי דווקא כי הוא עצר ליד חנות אחת שיכולתי לשאול אם הם צריכים עובדים. כבר שירדתי הרגשתי את הפחד והחרדה כאילו מישהו הולך לרצוח אותי. ניסיתי להרגיע את עצמי ולנשום עמוק , בכניסה עמד אחד העובדים וזה כבר הפחיד אותי. נכנסתי הסתובבתי איזה חצי שעה ולא הצלחתי לשאול כלום! כי חיכיתי לרגע הנכון הרגע הנכון מבחינתי שלא יהיו יותר מידי אנשים ליד המוכרים וזה לא קרה. זה כבר היה מוזר אני לא קונה כלום אבל גם לא שואל עוד היו חושבים שבאתי לגנוב כבר שאלו אותי "אתה צריך עזרה?". יצאתי בלי לשאול כלום! הרגשתי חרא אבל יש לי עוד כמה מקומות אמרתי לעצמי ושם אסור לי להיכשל. הגעתי לעוד חנות, ושוב פעם אותו סרט רק שהפעם הצלחתי לתפוס את אחת הקופאיות ולשאול אבל גם לא דיברתי בביטחון וגם היא אמרה "לא נראה לי שצריכים והאחראית יצאה" טוב אמרתי אני יחזור לשם זה לא בורח. עוד מקום, פשוט לא יכולתי להיכנס אליו. ראיתי דווקא מודעת דרושים אבל לא נכנסתי.... ולמרות השיכנועים העצמיים . אמרתי לעצמי טוב אני אתקשר כבר אליהם שאגיע הביתה וארגע. התקשרתי ואמרו לי שלא צריכים. אני לא מאמין ששיקרו לי. זה ממש כבר שבר אותי. נכשלתי ואני שונא את העולם הזה ואת הקושי הזה שיש לי אני לא מתאים לאף מקום עבודה נראה לי. כי אין לי ביטחון לשאול אפילו שאלה קטנה . שוב תוך כמה שעות בכיתי כי לא הבנתי למה הוא שיקר לי. הרי היו מודעות דורשים בכניסה. וגם כי התאכזבתי מעצמי שלא הצלחתי. החרדה שלי עצומה. נרגעתי אבל עדיין אני רוצה כבר להתגבר לא יודע איך על הפחד הזה לשאול.
שהאוטובוס לא עצר לי בדיוק איפה שרציתי כי הנהג טעה במסלול זה כבר עיצבן אותי אבל לא רציתי לריב עם הנהג. שמחתי דווקא כי הוא עצר ליד חנות אחת שיכולתי לשאול עשית עבודה טובה באמת קשה לך עכשיו אני מבינה אותך אבל זה יסתדר אתה חייב לתת עכשיו את כל מה שיש לך תשנא את העולם אחר כך עכשיו תעשה מאמץ ותשמור על גישה רגועה סבלנית וקשוחה אתה מסוגל לעשות את זה אתה יודע את זה תדחוף תדלת הזאת עד שהיא תפתח אחר כך מי בכלל מסתכל אחורה עליה ממשיכים הלאה אז לא לקחת אותה קשה היא אתגר בהצלחה
